התקשורת מדווחת שלפני שנתיים הuכן כתב אישום נגד בכיר ברשות השידור בגין מעשים מגונים בקטינה (על פי האישום, הוא ליטף אותה בלא הסכמתה ואמר לה דברים בעלי אופי מיני). הבכיר, מוטי אמיר, אחראי על "הרדיו החינוכי", ולכן יש חשיבות מיוחדת בבירור ההאשמות כלפיו, ואולי גם בהרחקתו המיידית מקטינים ומכל הקשור בהם. עם זאת, על פי הדיווח התקשורתי, בשנתיים שחלפו מאז נודע דבר העבירה לכאורה, לא נעשה דבר: מוטי אמיר ממשיך לנהל את הרדיו החינוכי, וכתב האישום קבור היכנשהו, בשל "תקלה" במשרד המשפטים (מעניין אם ה"תקלה" קשורה בשר המשפטים, שהוא אכן תקלה של ממש). על פי תגובת רשות השידור, הם אינם יכולים לעשות דבר כי התיק תקוע במשרד המשפטים, והם אינם יכולים להשעות עובד עד שינתן אישור היועץ המשפטי לממשלה.

"מעשה מגונה", על פי חוק העונשין, הוא מעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני, שפלוני מבצע באלמוני או באלמונית בלי הסכמתם. זו יכולה להיות נגיעה בעלת אופי מיני (ליטוף מיני), זו יכולה להיות חדירה לפי המותקפת (החדרת לשון, כבמקרה רמון), וזו יכולה להיות אוננות בפני המותקף ללא הסכמתו (כמו באירוע במרכז הבינתחומי). המעשה המתואר בדיווח העיתונאי לגבי מוטי אמיר הוא בקצה התחתון של סקלת המעשים המגונים: ליטוף גוף (ללא החדרת לשון או הפעלת כוח כלשהי). עם זאת, הנסיבות יכולות להוסיף למעשה חומרה, שכן מדובר בגבר בן 57 בעמדה בכירה ובקטינה. 

בשנת 1998 קבע החוק למניעת הטרדה מינית שכל דבר שהוא "מעשה מגונה" הוא גם "הטרדה מינית". הוא "מגונה" כי הוא מטריד; כי הוא פוגע בכבוד האדם, בחירותו, בזכותו לפרטיות, ו/או בזכות האישה לשוויון, כאמור בסעיפו הראשון של החוק למניעת הטרדה מינית (ולא משום "מוסרנות" או "תועבה" כלשהן). מה משמעות ה"כפילות"? אם מגישים תביעה פלילית (כלומר -תלונה במשטרה והליך שהפרקליטות מנהלת אותו) – עושים זאת, כמו מאז שנת 1948, על פי חוק העונשין, על פי הסעיף האוסר על מעשים מגונים. אם מגישים תביעה אזרחית, או אם פועלים במסגרת דיני העבודה (במקום העבודה ובבית הדין לעבודה) – עושים זאת במסגרת החוק למניעת הטרדה מינית, שכן חוק העונשין לא הציע מסלולים משפטיים אלה, שהחוק למניעת הטרדה מינית הוסיפם בשנת 1998.

אם מוטי אמיר ביצע "מעשה מגונה" בשנת 2005, אזי הוא ביצע, מניה וביה, הטרדה מינית. אם הוא ביצע הטרדה מינית – או שיש חשש שכך עשה – החוק למניעת הטרדה מינית חל על המקרה בנוסף לחוק העונשין. על פי החוק למניעת הטרדה מינית, ברגע שנודע למקום עבודה על הטרדה מינית, חובתו לטפל בה מיד, באופן יעיל, דיסקרטי ומהיר. מקום העבודה חייב לחקור את האירוע, להפיק מסקנות, ולהחליט על העמדה לדין משמעתי. במקביל, הוא חייב להבטיח את שלום המוטרדת – ומוטרדות פוטנציאליות אחרות, ולעשות את כל המתחייב כדי לודאי שהנילון לא יוכל להטריד. עוד הוא חייב להבטיח שהנילון – או חבריו – לא יתנכלו לאיש הקשור בתלונה.

בנוסף לכל אלה, מקום העבודה חייב, על פי החוק, ליידע את כל עובדיו לגבי הוראות החוק, להבהיר ולהסביר להם מהי הטרדה מינית ומה אסור לעשות, ולאפשר הדרכות והשתלמויות בנושא, לשם העמקת התודעה.

מקום עבודה שאינו עושה אחת מכל אלה – עובר על החוק. הוא אינו עומד בחובות שהחוק הטיל עליו. במקרה כזה, המתלוננת על הטרדה מינית יכולה לתבוע לא רק את המטריד (דבר שהיא רשאית לעשות בין שההטרדה התרחשה במקום עבודה או בכל מקום אחר) – אלא את מקום העבודה. תביעתה תוגש לבית הדין לעבודה, ממנו היא רשאית לדרוש לא רק את אכיפת מילוי החובות שהחוק הטיל על מקום העבודה – אלא גם פיצויים. היא יכולה לדרוש עד 60,000 ש"ח על עצם ההטרדה, גם ללא הוכחת כל נזק מעבר להטרדה, וכל נזק נוסף שנגרם לה.

על פי הדיווח התקשורתי, נראה שרשות השידור לא מילאה – וממשיכה לא למלא את חובותיה על פי חוק. על כן נראה שלצד ההליך הפלילי שאולי יתנהל, אם משרד המשפטים ימצא את התיק, יש מקום שהמתלוננת תפנה לבית הדין לעבודה לא רק נגד הנילון – אלא נגד רשות השידור. רשות השידור צריכה להתבע, להנזף, ולשלם. אולי אז תתעשת ויועציה המשפטיים יצליחו לקרוא את הוראותיו הברורות והמפורשות כל כך של החוק שחל עליהם כבר עשור שלם.

כל האמור כאן נכון לכל מקום עבודה במשק – מקומות פרטיים וציבוריים, קטנים וגדולים, בכל מקום, בכל הקשר.