מצחיק, משעשע, מתחכם, יופי. אבל גם קצת מעצבן. כי מרוב התגודדות על המתלוננות ותלונותיהם, עלול הציבור לשכוח את המציאות האפרורית אך החשובה שמכת המדינה אינה התלונות אלא דווקא ההטרדות עצמן. מרבית הנשים, אם לא כולן, הוטרדו או יוטרדו בימי חייהן. רבות הוטרדו או יוטרדו הרבה יותר מפעם אחת. מרביתן, למרבה הצער, לא התלוננו וכנראה גם לא תתלוננה. מחוסר בטחון במערכת, מחוסר נכונות להחשף, מפחד מתגובת הסביבה (לרבות המשפחה, בן הזוג, חברים, ילדים, עמיתים ועמיתות). מעטות מאוד הן האמיצות המעזות להתלונן. והן עודן משלמות מחירים גבוהים – גם אם הן זוכות במאבקן וחשות העצמה וחיזוק (כמו ה', המתלוננת האמיצה על שר המשפטים לשעבר). היפוך היוצרות, כאילו מכת המדינה היא התלונות ולא ההטרדות, יכול להיות משעשע – כל עוד אנו זוכרות וזוכרים את המציאות. שאינה כל כך משעשעת. שרבות מאוד מוטרדות, ורק בודדות מתלוננות, והן אמיצות וראויות להערכה.
 
הפיכת היוצרות והפיכת דברים על ראשם אינה ייחודית דווקא לתחום זה. חשבו למשל על הטענה המושמעת מכל עבר, כאילו כל מי שמעז לצאת נגד משרד המשפטים ובית המשפט העליון – מיד מוחשד על ידי מערכת המשפט הנקמנית, "נתפרים לו תיקים" והוא נופל אל מותו הציבורי (אחד משופריה המובהקים של תאורית קונספירציה מופרכת זו הוא עו"ד בן דרור ימיני, החולש על מדור הדעות בעיתון מעריב, ושופך משם את מררתו לכל עבר. לא, לא כיבדתי את כתיבתו, חלילה, בקריאה – נאלצתי לשמוע ביום ששי בבוקר ברדיו, מפי ברדוגו, חסיד שוטה). אבל אולי בעצם לפחות חלק מן היוצאים נגד משרד המשפטים ובית המשפט העליון, כלומר – חלק מן היוצאים נגד ביקורת שיפוטית ואכיפה תקיפה של שלטון החוק, הם פשוט אנשים שיש להם סיבה אישית טובה (או נכון יותר – רעה) לנקוט בעמדה זו? אולי אלה שרוצים להגביל את סמכויות התערבות המערכת השיפוטית בעסקיהם הם בעלי עניין ומוטיבציה אישיים ואינטרסנטיים מאוד? (חשבו למשל על בעליו של עיתון מעריב, המעסיק את בן דרור ימיני, ועל המוטיבציות הברורות שלהם…). במילים מאוד פשוטות: אנשים שיש להם סיבה לרצות להחליש את שלטון החוק בישראל יוצאים חוצץ נגד מערכת המשפט; אחר כך, לגבי חלקם, נחשפות הסיבות שגרמו להם לרצות להחליש את מערכת המשפט ויוצאות לאור. בחלק מן המקרים הם מורשעים; באחרים – אין די ראיות. (וכמובן, יש להם עורכי דין רבים ויקרים המתישים את המערכת ומשתקים אותה.) אך בין כך ובין כך – מיד מושמעת תאורית הקונספירציה, ההופכת את הדברים על ראשם, ומציגה את חשיפת השחיתויות והעבירות השונות כתוצאה של ההתבטאויות ולא כסיבתן….  כמה קל ופשוט לבלבל. בין סיבה למסובב.
 
באותו אופן, מישהו מן המגיבים לכתבתו של מנחם פרי בשבוע שעבר במוסף הספרים של עיתון הארץ כתב שעתה אפשר לצפות שיתחילו להשמע תלונות של סטודנטיות שלו על התנהגות לא הולמת. פרי אדם חזק, וסטודנטיות חוששות לעתידן. (גם המרצות כנראה חוששות; עובדה – הן לא עושות דבר בתוך האוניברסיטה נוכח תלונות הסטודנטים על התנהגות לא הולמת של הפרופסור לספרות בהקשר של "מסתו" בהארץ ומבחן שהעביר בכתתו. זאת, אף שהדברים קיבלו פרסום לא מועט והסטודנטים עשו ככל שביכולתם לעורר תגובה ראויה, הן בתוך המוסד והן מחוצה לו. לטענתם, המרצות אליהן פנו העדיפו להשאר מחוץ לתמונה כי פרי, כאמור, אדם חזק, והן רוצות עוד להתקדם בחיים). אך למרות החוזק והחרדה – יתכן שתהיינה מי שתתלוננה. אם לא היום – מחר. לא לעולם חוזק, ולא לעולם חרדה. ראו איציק מרדכי, משה קצב וחיים רמון. גם כאן – אם תהיינה תלונות, יש שיאמרו שהן בבחינת "תיקים" ש"תפרו" לפרי "הפמיניסטיות" הזועמות שאינן יודעות לקבל בהומור את ניתוחו את פסק דין רמון (אותה "מסה" המפוארת). לעומתם יש שיאמרו כי אולי דווקא ההיפך – ניתוחו ה"ספרותי" הוא פועל יוצא של אורח חיים שפסק הדין קורא עליו תיגר; ואורח חיים זה מוליד, בסופו של דבר, תלונות.  (לתגובתי לניתוחו ה"ספרותי" של פרי את פסק דין רמון ראו מוסף הארץ ספרים, 14 מרץ. לתגובה דומה נוספת ראו בבלוג של ד"ר נעמה כרמי).