ארוכה, ארוכה מאוד היא רשימת חטאיהם של מנהיגי המתנחלים. במשך מספר עשורים יצרו, הנהיגו וליבו ישראליות יהודית פונסמנטליסטית יהירה, אנוכית, מנצלת ואכזרית. ליבם גס בעצם קיומה – שלא לומר זכויות היסוד – של האוכלוסיה הפלסטינאית, כמו גם בישראליות הדמוקרטית השפויה. עכשיו, אחרי שהעבירו את השיח הקולקטיבי לפסים גזענים (ה"יהודי/ת" מחק מן הלקסיקון את ה"ישראלי/ת") הם מייצרים, במו ידיהם, תחושה אפוקליפטית של מלחמת ה"יהודית" ב"דמוקרטית"; אווירת "מצדה"; ימי גוג ומגוג, ועוד מעט גם – "תמות נפשי עם פלישתים". למרות שתיקתם הפושעת של "מנהיגיו", הציבור השפוי, לפחות ברגעים בהם הוא מצליח לראות מבעל לענני המבוכה, הבלבול, החרדה והרגשנות, מבעד לדוק הדמעות החונק את עיניו – רואה, מבין וזוכר את כל אלה. ואולם ישנו היבט נוסף שמן הראוי לזהות, לשנן ולהדגיש את משמעותו: היבט הדרת הכבוד הלאומית, והסכנה החמורה ברמיסתו.
אפשר, נכון וצריך היה להציג את הנסיגה מרצועת עזה כצעד ראשון במסלול ההתפכחות הלאומי מן הכיבוש והשחתותיו. צעד ראשון של הכרה במציאות, ונכונות לפרק את האימפריה. מדינות אירופה עברו תהליכים דומים, בגדול, לפני כחצי מאה: כשהקולוניאליסטים הבריטים נסוגו מהודו, והצרפתים – מצפון אפריקה. אולי עוד מוקדם מדי לציבור הישראלי להודות במלוא זוועות הכיבוש ולהתנצל – על כל הכרוך בכך, ואולם ניתן היה לנצל את ההתרחשות כדי לקבל אחריות, להפגין בגרות, להשיג בשלות ולהתחיל לחשוב על עתיד אחר. אריק שרון, שאחראי אישית לחלק לא מבוטל מן הזוועות- הבין, הבשיל, ועשה את ההכרחי כדי להציל ולהנצל מן המלכודות האיומות שטמנו לעצמנו לאורך השנים: הציבור יכול וצריך היה ללכת איתו. במקום כל אלה, מנהיגי המתנחלים דואגים ללבות בתודעה הקולקטיבית תחושה עמוקה של השפלה לאומית ואבדן הדרת כבוד. במקום השפיות המפוכחת שיכלה להיות, תוך הכרה בפגיעה הקשה בכבודם הסגולי של קורבנות הכיבוש המסתיים (חלקית) – הם זורעים היסטריה ליבידונלית אפוקליפטית של בושה לאומית.
הדרת הכבוד הלאומית היא ממאפיניה היסודיים של הציונות. במידה מסויימת יתכן שהיתה בלתי נמנעת עבור האבות המייסדים, לפני מאה שנה, ואולי גם בשלבים מאוחרים יותר של ההיסטוריה שלנו. קל להבין מדוע וכיצד הגבנו, כקולקטיב, לשואת יהודי אירופה, כהשפלה אולטימטיבית, ויצאנו להוכיח את הדרת כבודנו בעמים: לא צאן לטבח אנחנו; רק אנחנו יכולים על שבעה צבאות בשישה ימים. ואולם בעשרות השנים האחרונות ניכרת הבנה עמוקה (גם אם לא תמיד מודעת) של שדרות ציבור רחבות שהדרת הכבוד הלאומית הביאה אותנו למקומות שאי אפשר לחיות בהם, ועולה לנו מחירים שאי אפשר לשאת בהם. חשבונות הנפש הללו הם קריטיים לעתידנו, והם התקווה האופטימית היחידה. אלא שחשבונות נפש קריטיים אלה אך החלו, ועוד ארוכה הדרך עד שיקנו אחיזה של ממש בציבור הרחב. רובנו שקועים עדיין בברירת המחדל הציונית המוכרת: עולם הדרת הכבוד הלאומית, על הכוחנות, המצ'ואיזם ומנטליות התגמול שלו. עדיין קל מדי לסחוף אותנו לשם ולהפיל אותנו אל תהומות מוכרים.
מנהיגי המתנחלים עושים ככל יכולתם – והתקשורת נותנת להם את הבמה לעשות זאת – להכניס את כולנו לתחושה של השפלה לאומית: לשיטתם הזועקת, "אנו היהודים" ספגנו מכה, הושפלנו, הובסנו. תחושת השפלה כזו מובילה לצורך בל יסורב לנקום את ההשפלה; לנקות את כתם הקלון; להפעיל כוחנות שתוכיח לעצמנו ולכל הצופים בנו שלא הובסנו, שלא נוצחנו, שלא "סורסנו". תחושת השפלה לאומית כזו מובילה לאלימות – מבית ומחוץ, ולמדיניות של "ראש בקיר". הזכרון הנורא של תגובת העם הגרמני לחוזה ורסי (לאחר מלחמת העולם הראשונה) הוא הדוגמא האולטימטיבית: עם שמרגיש שהושפל – ימצא קיצוניויות מוטרפות כדי להוכיח לעצמו את הדרת כבודו, ובכל מחיר נורא.
יש לעמוד בפרץ מול המבול הפנאטי המשלהב בכולנו את היסודות העמוקים של הדרת הכבוד הלאומית. יש לסרב בכל מחיר להגרר אל פניקה המונית שעלולה להוביל אותנו למקומות חשוכים ומסוכנים. הרטוריקה המתלהמת מחלחלת ועושה שמות: יש להתייצב מולה. גם אם המתנחלים עצמם ידבקו בסחרור ההתאבדותי אליו הם מושכים את כולנו – חובה עלינו לעבוד על עצמנו ולהציל את העתיד.