ההצבעה הסוחפת של חברי תנועת הליכוד למען בנימין נתניהו בפריימריז לראשות מפלגתם מעידה עד כמה השתרשה בקבוצה זו תרבות של כבוד קורבני, אשר מקדשת ללא עוררין את מי שטוען שנרדף ועונה בשל שייכותו לַקבוצה. בעולמם של כ–70% מחברי הליכוד, ככל שתשכיל להציג את עצמך כנרדף משום שאתה ליכודניק — כך תזכה ביותר כבוד המביא עמו הזדהות גורפת ותמיכה נטולת ביקורת. החלוקה בין מצביעי נתניהו למצביעי גדעון סער איננה בין אשכנזים למזרחים, בין ימנים יותר לימנים פחות או בין אוהדי השחיתות השלטונית לבין מגניה; התמיכה בנתניהו אינה מבטאת מסורת מזרחית, אמונית או יהודית: היא מושתתת על המחויבות לכבוד הקורבני, שנתניהו זיהה את הפוטנציאל שלה והצליח לטפח אותה אצל מרבית חברי הליכוד.
חרותניקים שלא נשאו פנקס אדום בימים הרחוקים של מפא"י תמיד נטרו טינה לדוד בן־גוריון, ובצדק, על היחס המפלה והעוין שקיבלו בשל עמדותיהם הפוליטיות; עולים מארצות ערב חשו מצולקים, בצדק, בשל ההתנשאות והזלזול שחוו מצד הרשויות והוותיקים שקלטו אותם. המהפך הפוליטי של 1977 ביטא, בצדק, גם את הכאב והזעם של המקופחים, הדחויים והמבוזים הללו. וכפי שהכריז מנחם בגין, עלייתו לשלטון סימלה את קץ התקופה של העדפת הפנקס האדום והתנשאות הממסד האשכנזי הוותיק. והנה, יותר מ–40 שנה אחרי המהפך ההוא, נתניהו הצליח ללבות את רגשות הקיפוח, התסכול, ההשפלה והדחייה ההם למימדים חסרי תקדים, ולעצבם לתרבות של כבוד קורבני המשרתת היטב את צרכיו. בהתקרבנות בלתי פוסקת ביחס ל"אליטות הישנות" שעדיין שולטות, לשיטתו, ביד רמה בתקשורת, בעולם המשפט ובגופי אכיפת החוק, הוא החיה וטיפח למימדים מפלצתיים את רגשות העלבון והטינה ההם, סחט מהם פחד, תחושת רדיפה, זעם ושנאה יוקדת, והפך את כל אלה להתייצבות לצדו כגיבור־הצלוב של הקבוצה.
תרבות הכבוד הקורבני מתנגשת עם תרבות הכבוד הסגולי, המקדשת את זכויות האדם האוניברסליות ואת שלטון החוק אשר מבטיח אותן. בעולם הכבוד הסגולי ושלטון החוק מי שמואשם בעבירה על החוק יובא למשפט; זכויות האדם שלו יישמרו בלי קשר לזהותו, בין שיימצא זכאי ובין שיימצא אשם; אבל אם יימצא אשם הוא יישא בעונש הקבוע בחוק, תהא זהותו אשר תהא, כי כולם שווים בפני החוק. תרבות הכבוד הקורבני, לעומת זאת, מקדשת את מי שהצליח להציג את עצמו כקורבן בשל שייכותו הקבוצתית; היא מחבקת אותו, מאמינה לו ללא סייג, ודורשת שבזכות זהותו הקורבנית הקבוצתית הוא לא יועמד לדין, וצדקתו תוכרז ללא בחינה. מי שמוצגים על ידיו כרודפיו מוקעים כאשמים ללא צורך בבדיקה או הוכחה.
אבל תרבות הכבוד הקורבני נוסח נתניהו מתנגשת גם עם תרבות הכבוד הבית"רי מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי. כמקובל בכל זרמי הציונות, התרבות הז'בוטינסקאית העניקה כבוד לא למי שהצליח להתקרבן, אלא למי שלחם, עבד, הקריב, השיג הישגים למען הקולקטיב, ועשה כל זאת תוך שמירה על פאסון: תוך חריקת שיניים והפגנת שליטה עצמית, עצמה וסיבולת, כיאה לבני המכבים הגיבורים. האדרת הקורבנוּת של נתניהו היא מהפכה של ממש נגד תרבות הכבוד הבית"רי, ממש כפי שעשה טראמפ במפלגה הרפובליקאית בארצות הברית. סער, שהפגין כבוד ז'בוטינסקאי, זכה בתמיכתם של פחות משליש מן המצביעים הליכודניקים.
תרבות הדרת־כבוד מן הסוג הז'בוטינסקאי מעודדת הייררכיה ולא שוויון, קונפורמיות והקרבה עצמית ולא מימוש עצמי אישי; היא מעצימה מיליטנטיות, גבריות רעילה ומצ'ואיסטית והדחקת רגשות אנושיים כמו חמלה ושיתוף. אבל יש בה היגיון קבוצתי בונֶה, ואפשר לראות כיצד היא משרתת את הקולקטיב האוחז בה. היא מעניקה יוקרה, מעמד, אהדה ותמיכה למי ששמים את האינטרס הקבוצתי מעל האינטרס האישי שלהם; למי שנותנים מעצמם ככל יכולתם למען הכלל, בהתאם לסדרי העדיפויות של אותו כלל. היא מכבדת את מי שמשקיעים בטובת הקבוצה גם במחיר של שקיעה אישית, וחושקים שפתיים כדי לא לפגוע במורל. האתוס הזה, שהיה משותף לכל גווני הציונות המיישבת, גבה מחירים כבדים מפרטים רבים, אבל איפשר את מימוש החזון הציוני. מנגד, תרבות הכבוד הקורבני מקדמת תחרות בין הפרטים מי יצליח לשכנע שאכלו לו ושתו לו בשל השתייכותו הקבוצתית. היא מעניקה כבוד ויקר לא למי שמשקיע בקבוצה, בהתאם לנורמות שלה, מקדם אותה כמיטב יכולתו, ואף מקריב את עצמו למענה, אלא למי שמשכנע אותה שרדפו אותו, בזו לו ותפרו לו תיקים בשל זהותו הקבוצתית. אין בה שום דבר שמקדם לא את הפרט ולא את הקבוצה; לא ערכים אינדווידואליים ולא ערכים קולקטיביים. היא מגבירה אך ורק שיח של מסכנוּת, רחמים עצמיים, סקטוריאליות, ורגשות פחד, זעם ושנאה כלפי כל מי שמוגדרים כאחרים עוינים ורודפים.
תרבות הכבוד הקורבני מזמינה אנשים להגדיר את עצמם כחברים בקבוצות קורבניות, ולהתחרות ב"אולימפיאדת הקורבנות" על גביע הזהב של הקורבנות. זה לא מקרי שנתניהו מנופף ללא הרף בדגל האנטישמיות ומגביר בישראל לא את מירוץ הקידמה המדעית או העליונות המוסרית, אלא את תחרות הקורבנות הקבוצתית מול הפלסטינים, הפולנים, מבקשי המקלט — כל מי שאפשר לראות בו קבוצה קורבנית מתחרה. כשם שהוא מציג את עצמו כקורבן האולטימטיבי של הימין, וזו לשיטתו גדולתו וההצדקה להתלכדות סביבו, כך הוא הפך את ישראל למדינה שעליונותה בקורבנותה. בימים שאחרי נתניהו, מפלגת הליכוד תצטרך להשתקם מאתוס הכבוד הקורבני שפשה בה, וכמוה גם מדינת ישראל כולה. דרך השתקמות אחת תהיה להחזיר את הגלגל אחורה אל הדרת־הכבוד הציונית הוותיקה; הדרך האחרת תהיה לטפח את תרבות הכבוד הסגולי ושלטון החוק. שתי הדרכים טובות לאין שיעור מדרכו ההרסנית, העקרה של נתניהו. אבל הדרת־הכבוד הציונית הוותיקה גבתה מחירים גבוהים של מצ'ואיזם, הקרבה עצמית, מיליטנטיות ותוקפנות שישראל־שלפני־נתניהו כבר התחילה להכיר בהם ולשאוף להשתחרר מהם. מי שיחליפו את נתניהו ליד הגה השלטון צריכים לבחור בנתיב המועיל ביותר למרבית הישראליות והישראלים: נתיב הכבוד הסגולי ושלטון החוק.