תרבות של שחיתות מינית וציבורית
טוב עשה עיתון הארץ שהתייצב במאמר המערכת (7.11.2017) מאחורי נרי לבנה, עיתונאית עובדת העיתון, שחשפה התנהגות מינית בריונית של אלכס גלעדי. טוב עוד יותר שמאמר המערכת הבהיר באופן מפורש שההסתייגות מהתנהגותו של גלעדי אינה מוסרנית, אלא ערכית; שמניעיה אינם הגנה על צניעות נשים ותומתן, אלא עמידה על כבוד האדם, חירותו והשוויון בין המינים, הערכים שעליהם נועד החוק למניעת הטרדה מינית להגן. הבהרה זו חיונית, מכיוון שישראל, כמו ארצות הברית, עוברת, בחסות ההדתה והתחזקות השבטיות, תהליכים רגרסיביים של התגברות השמרנות, ואלה מאיימים לצבוע את ההתייחסות הציבורית לפגיעות מיניות בצבעים פוריטניים ומוסרניים. הללו משרתים, בסופו של דבר, מערכי כוח ותיקים ולעיתים דורסניים ומושחתים.
לפני עשרים שנה, לפני חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית, אלכס גלעדי ורבים כדוגמתו יכלו להזמין עיתונאית הביתה, להתערטל בפניה, להבהיר לה שללא שיתוף פעולה מיני עם דרישותיהם היא לא תתקדם בעולם המקצועי — ולבנות על כך שאיש לא יפצה פה ולא יצפצף. כך נראה העולם שהם בנו ושלטו בו, והתנהגותם היתה מובנת מאליה. בשנת 1998, החוק למניעת הטרדה מינית נתן להתנהגות שם סטיגמטי: "סחיטה מינית באיומים המהווה הטרדה מינית אסורה". החוק קבע שזוהי התנהגות אסורה (בכל הקשר ובין כל אדם לכל אדם) כי היא פוגעת בכבוד האדם, בחירותו, בפרטיותו ובזכותן של נשים לשוויון. בעשרים השנים שחלפו מאז, שיח זכויות אדם פמיניסטי זה התפשט והכה שורש, וכיום רבות ורבים מכירים אותו, מאמצים אותו אל ליבם ומנסים להשתית עליו את הנורמות החברתיות והציבוריות.
אבל במקביל למהפכת כבוד האדם, זכויות האדם וההטרדה המינית, ישראל עברה ועוברת תהליכים של התחזקות המסורתיות והדתיות, ואלה מתרצים גם התחזקות של מוסרנות, פוריטניות ושמרנות. בתוך כך, הפרדה שיטתית בין נשים וגברים והדרת נשים בשם "צניעות" הפכו למכת מדינה. עבור מקדמי המוסרנות, אירועים כמו אלה שאותם תיארו לאחרונה עיתונאיות בכירות הם "תועבה" ו"פגיעה במוסר". עבורם, הבעיה אינה שימוש לרעה בכוח, ניצול מעמד, סחיטה, עושק, שחיתות ציבורית והפליה קבוצתית — אלא חשיפת אישה לאיבר מין של גבר, "קלקול" של נשים חסודות ו"חטא" של הגבר ש"מטמא" את עצמו ב"הפקרות".
אפשר לטעות ולחשוב ששני סוגי השיח (המוסרני והפמיניסטי) תומכים זה בזה ועולים בקנה אחד. אך למעשה הם מבטאים מוטיבציות שונות ומובילים לתוצאות הפוכות. השיח המוסרני, שססמתו היא "כבוד בת מלך פנימה", מוביל להפרדה שיטתית בין המינים, להדרת נשים מן המרחב הציבורי והרחקתן ממוקדי כוח ופעילות. הוא מוביל להגבלת נשים ופגיעה בחירותן ובזכויות השוויון שלהן. הוא מחזק את המערכות הפטריארכליות השמרניות השולטות בעולם אלפי שנים.
שיח כבוד האדם הפמיניסטי, לעומת זאת, זה שהחוק למניעת הטרדה מינית נושא את דגלו, שואף לקדם את מעמדן של נשים בחברה כחברות שוות ערך, חירות ועצמה; לפתוח בפניהן את כל הדלתות ולאפשר להן להשתלב בנוחות בכל הזירות. הוא חותר ליצר מרחב חברתי וציבורי הפתוח להשתתפות מלאה של כלל הציבור; מרחב שבו נשים אינן מוגבלות על ידי כוחנות, בריונות וסחטנות של גברים בעלי כוח מעמדי. שיח זה מבקש לנקות את המרחב כולו מתופעות של השתררות, ניצול ושחיתות, ולהטיל את האחריות, הסטיגמה השלילית ומחיר הבריונות על בעלי הכוח המשתמשים בו לרעה.
כדי להבחין בין שתי המגמות המנוגדות, חשוב לדייק בשיח ובהדגשים. מנקודת מבטו של החוק למניעת הטרדה מינית ושיח כבוד האדם הפמיניסטי שהוא מקדם, העוקץ בסיפורה של נרי לבנה אינו עצם הזדקרותו של איבר מין זכרי מתוך חלוק משי בפני אישה המבקרת בביתו של גבר. הזדקרות שכזו יכולה להיות מרגשת, מצחיקה, מבחילה, מפחידה או פתטית — על פי תפיסתם של הנוגעים בדבר בזמן ובמקום בו התרחש. זהו היבט פרטי, שכשלעצמו אינו צריך לעניין את הציבור. העוקץ הוא שישנם הקשרים בהם הזדקרות כזו היא גילוי של דפוס נורמטיבי המשדר "נשים צריכות להכנע לדרישות מיניות של גברים כדי להתקדם בעולם המקצועי והציבורי בישראל". דפוס נורמטיבי זה הוא פוגעני, מקפח ומושחת, ולכן יש לחשוף אותו כדי להוקיעו ולבערו. העניין אינו הגועל שבעירום, אלא הפוגענות שבשיטה.
למה הדבר דומה? להתייחסות הציבורית להיבטים של סיפורי ה"מתנות" שהן טובות הנאה. כשפלוני נותן לאלמוני סיגרים, שמפניות ותכשיטים, והעיסוק הציבורי מתמקד בנהנתנותם, גרגרנותם או קמצנותם של המקבל ורעייתו — זהו עיסוק מציצני, רכילאי ושמח לאיד; הוא ממוקד בחולשות אנוש ותחלואי נפש ומתיישב עם מוסרנות ופוריטניות. אבל כשמקבל התשר הוא גם נבחר ציבור בעל מעמד, כוח, השפעה ומהלכים, והוא דורש מפלוני שוב ושוב סיגרים, שמפניה ותכשיטים תוך כדי רמיזה חוזרת ונשנית שהאספקה השוטפת היא תנאי לתמיכתו בהקשרים עסקיים וציבוריים — שיח ציבורי ערכי ובוגר חייב להתמקד בהיבטים של בריונות, ניצול לרעה של כוח, סחיטה, שחיתות וכמובן מעילה באמון הציבור. בשחיתות החומרית, כמו בהטרדות המיניות, מפתה וקל להתרכז בצהוב ובמוסרני; אבל ראוי להתנשא גבוה יותר, ולפתח שיח ציבורי המתמקד במימד הערכי, ומקדם דיון משמעותי בנורמות, זכויות אדם ותקינות שלטונית. וכשעוסקים באלה, המאבק בשחיתות שלטונית והמאבק בהטרדות המיניות מתלכדים למאבק משותף על כבוד האדם וזכויותיו במדינה דמוקרטית ליבראלית מתוקנת.
ומה באשר לתלונות האונס שהחלו לצוץ כנגד בכירים בעולם התקשורת? גם כאן יש מי שיתמקדו בפרטי, ויחפשו הסברים אישיים של פתולוגיה משפחתית, התמכרות מינית, "סטיות" או אי הבנות מקומיות. אך השיח הפמיניסטי מדבר כבר מספר עשורים על "תרבות אונס", שהיא מבנה עומק חברתי נורמטיבי המתיר לגברים, בעצימת עין, להשתמש בנשים לסיפוק צרכיהם, להתייחס אליהן כאל אובייקטים מיניים, לצרוך אותן מינית. פרסומות סקסיסטיות, שפה שוביניסטית, בדיחות מיזוגניות, וכמובן פורנוגרפיה, הזנייה וזנאות (צריכת נשים מוזנות) — כל אלה מבטאים, מעודדים ומחזקים תרבות זו, בישראל כמו בחברות אחרות. כמו הטרדה מינית וסחיטת טובות הנאה חומריות, גם תרבות האונס היא תרבות של בריונות, עושק וניצול לרעה של כוח (לפעמים פיזי, ולפעמים כלכלי, משפחתי, חברתי, ציבורי). המאבק נגד תרבות איומה זו גם הוא משולב במאבקים שהוזכרו קודם, ובחתירה לחברה המקדשת באמת, לא מן השפה ולחוץ, את שוויון כבוד האדם וחירותו.
הליכים משפטיים מוגבלים בכללי ראיות ובתקופת התיישנות. אך עדויות על אונס, הטרדות מיניות או טובות הנאה חומריות הפורצות אל החלל הציבורי מאפשרות פיתוח של שיח ציבורי בוגר ואחראי שיקדם תיקון נורמטיבי יסודי.