כשבאו ניצולי השואה התעלמנו מהם. לא רצינו אותם בתוכנו. לא ידענו איך לאכול אותם. לא רצינו לשמוע מה שהיה להם לספר. לא רצינו לדעת. גם כך חשנו אשמים מספיק על העדר המעש של הישוב במהלך מלחמת העולם השניה. אז כעסנו עליהם. השפלנו אותם. האשמנו אותם בחוסר אמפתיה מוחלט שהלכו כצאן לטבח וביזו את כולנו, כיהודים. הם היו תקועים לנו כעצם בגרון. אחרי שעברו ושרדו את הלא יאומן. שגם ששים שנה מאוחר יותר אנחנו מתקשים להתחיל להבין. אחרי שמתו וחזרו לחיים רק חלקית, כדי להשתתף בתקומה ובבניה של עתיד חדש. וגם את הזכויות שקנו בדם, במלחמת השחרור, מנענו מהם (כפי שנטען לאחרונה בקול גדול וזכה אפילו במעט תשומת לב תקשורתית וציבורית).
 
תוך כדי הרחקתם והתנכרות אליהם, השתמשנו בהם ובזוועות שעברו להגדיר את עצמנו (כקורבנות האולטימטיביים שהכל מותר להם והכל מגיע להם), וניכסנו לא רק את נכסיהם (כספי השילומים מגרמניה שנחמסו על ידי המדינה) אלא גם את הזיכרון שלהם והכאב שלהם. רק שלהם. הכאב בו לא באמת השתתפנו (שלא לומר – לא ניסינו למנוע. למרות חנה סנש). בזכות כל אלה העמדנו את עצמנו בקטגוריה מוסרית נפרדת ומתנשאת מעל שאר האנושות, ומשם אנחנו מרשים לעצמנו לזרוק אבנים על כל ה"אנטישמיים" בעולם, כמו גם להתעמר ולהתעלל במי שאנחנו בוחרים להגדיר כסכנה קיומית המאיימת להחזיר אותנו אל התנורים.
 
אבל שבעה מליון שקל הנחוצים כדי לאפשר לקשישים בני שבעים ומעלה לקבל תכניות סיעוד אחרי אישפוזים  – זה אין לנו לתת להם. זה מוגזם. זה כסף שראוי יותר לשפוך לתעמולות בחירות ראוותניות ולבנייה בלתי חוקית על אדמות נגזלות. או אולי למסיבת יום הולדת של איזה מנהיג לאומי שהגיע לשיבה טובה.
 
אז מה, באמת, יש להגיד?
 
אולי השאלה המעניינת יותר היא למה אנחנו עושים את זה. למה ההרס היסודי הזה של כל מה שאנחנו מנכסים ומשתמשים בו כסמל לזהותנו. כמו עצי הזית. אלה, שבעליהם אנחנו משתמשים כדי לתאר עד כמה שוחרי שלום אנחנו. למה אנחנו עוקרים אותם במאות, באלפים? באטימות לב משוועת. במין הנאת השמדה. יותר מכל דבר אחר זה נראה כמו אכזריות שמבטאה איזו שנאה עצמית בלתי נסבלת.