לפעמים סיפור אחד יכול ללמד את כל התורה כולה. כזה הוא הסיפור עליו דיווחו יהושוע בריינר והגר שיזף במאמרם "חוקרים אילצו אישה להודות שבדתה אונס. שלוש שנים אחר כך החשוד אנס אישה אחרת".

על פי פסק דינו של בית משפט צבאי, האישה הגיעה למשטרה לאחר שהוכתה, נשדדה ונאנסה פעמיים על ידי אחד עימד עראערה. היא הותקפה, בשנת 2012, כאשר שהתה במכונית עם גבר ליד ואדי קלט. האנס שיתק אותה באיומים שיספר למשפחתה על כך ששהתה בחברת גבר. קרבן העבירה הובילה את חוקרי המשטרה לזירת הפשע, שם נמצא קונדום בו השתמש האנס. אך במקום לבדוק את הראיות, השוטרים הפעילו על הקרבן לחץ כבד שתחזור בה מתלונתה. השוטרת, מירי טל, צעקה ואיימה עליה שאם היא משקרת וטופלת האשמת שווא – יוודע לאביה שהיא בילתה במכונית עם גבר, ו"את יכולה לסבך את עצמך בצרות". הנאנסת חזרה בה מתלונתה, ונחקרה על הגשת תלונת שווא.

כעבור שלוש שנים שב אותו עראערה ואנס אישה אחרת. הדנ"א שלו הוצלב עם זה שנמצא בקונדום שלוש שנים קודם לכן, הוא הועמד לדין והורשע בשני מעשי האונס. החוקרים שטיפלו בתלונה משנת 2012, מירי טל ושמואל פיאמנטה פרשו מאז מהמשטרה. ברינר ושיזף מדווחים כי "חיים נסים, שעמד אז בראש היחידה החוקרת, ימ"ר ש"י – קודם לדרגת תת-ניצב ועומד היום בראש היחידה הארצית לחקירות בינלאומיות ופשיעה חמורה בלהב 443".

החדשות הטובות הן שהדנ"א של עראערה מתיק האונס שנסגר בשנת 2012 נשמר, הוצלב עם ממצאי החקירה משנת 2015, ושימש בהרשעתו המאוחרת. חוקרי המשטרה שטיפלו בתלונה משנת 2015 התייחסו אליה ברצינות, ואף טרחו לבדוק מחדש את תיק התלונה הראשונה, אף שזה נסגר. חדשות טובות לא פחות הן ששופטי בית המשפט הצבאי ביהודה הזדעזעו מהתנהגות השוטרים בשנת 2012 וגינו אותה בכל פה.

החדשות הרעות הן ששוטרי ישראל התייחסו לנאנסת כשם שהתייחס אליה האנס: האנס איים שיסגיר אותה לידי אביה ודין "כבוד המשפחה", וכך עשו גם חוקרי המשטרה, לרבות חוקרת אישה. הם אולי לא ביצעו "אונס שני" פשוטו כמשמעו, אבל "סחיטה שניה באיומים" הם ביצעו גם ביצעו. בריינר ושיזף מדווחים שהאלימות המילולית והאיומים שחוותה מצד השוטרים הביאו את קרבן האונס לנסות ליטול את חייה.

החדשות הרעות הן שחוקרי המשטרה גיבו את האנס ואיפשרו לו לא רק לחמוק מעונש, אלא גם לשוב ולאנוס קרבן נוסף (ומי יודע כמה קורבנות אחרים ששמרו נפשן ולא הגיעו לתחנת המשטרה). בתוך כך הם גם חיזקו את המבנה הפטריארכלי הדור-הכבוד של החברה בה חיה הנאנסת. במקום להגן על כבוד האדם, ולהבטיח את הזכויות הנגזרות ממנו, הם חיזקו דווקא את שלטון העריצות של "כבוד המשפחה", כלומר את הדרת-הכבוד של אבי המשפחה ובניו, תוך הפקרת ביטחונה וחייה של האישה שהעזה לחיות את חייה על פי בחירתה.

למה היה חשוב לחוקרים כל כך לדחוק במתלוננת לסגת מתלונתה? האם ידעו שהאנס הוא עראערה? האם חפצו ביקרו? האם אותרג כי היה מקור מודיעיני, משת"פ? או שמא פשוט לא האמינו למתלוננת, אשה פלסטינית? בין כך ובין כך, האירוע חושף את הקלות הבלתי נסבלת של התנכלות לאדם החי תחת משטר כיבוש: בין משום שהכיבוש מיטיב עם מי שמשרתים אותו, גם אם הם פושעים אלימים, ובין אם משום שהוא מזלזל בכל האחרים, כי הוא יכול, והם חסרי ישע. בהקשר זה, ייחודו של האירוע הנדון הוא רק בכך שנחשף; סביר להניח שרבים אחרים כמותו ממררים על בסיס יום יומי את חייהם של מי שחיים תחת כיבוש, "נאור" או לא.

אם מישהו זקוק להמחשה מה משמעותה של מיעוטיות כפולה – גם זאת מדגים המקרה להפליא. כל הפלסטינים ב"יהודה ושומרון", נשים וגברים, חיים תחת כיבוש; איש מהם אינו נהנה ממעמד של אזרח, ואינו בוחר ברשויות המנהלות את חייו. אבל נשים חיות גם תחת הכיבוש וגם תחת פטריארכיה רצחנית של החברה שלהן. כפי שמקרה זה מעיד, הפטריארכיה והכיבוש מחזקים זה את זה ומעצימים את דיכוי הנשים ומיעוטים אחרים (להט"ב, למשל). כששוטרים מאיימים על קרבן עבירה שיסגירו אותה לידי אביה – הכיבוש מגבה את הפטריארכיה ומחזקה על חשבון רווחת הנשים. 

אם מישהו זקוק להבהרה כיצד חיזקה מדינת ישראל את הפטריארכיה ותרבות הדרת-הכבוד שלה לא רק בשטחים הכבושים, אלא גם בקרב הציבור הערבי בתוך גבולות ישראל – האירוע הנדון מספק הדגמה ברורה. כשם שהוא מדגים כיצד תרמה ישראל להתגברות הפשיעה במגזר זה. שהרי הפושע עראערה אינו לבדו: גם בתוך ישראל לא חסרים בריונים שנהנים ממעמד מיוחס בגלל קשריהם הטובים עם הרשויות, קרבנותיהם מופקרים, זכויותיהם נרמסות, ואמונם במדינה מתפוגג.  

מילה על פרסום שמותיהם של גיבורי הפרשה. ככלל, ביוש פומבי (שיימינג) בעייתי מאוד כשהוא חותר תחת זכויות אדם כמו הזכות להליך הוגן, חזקת החפות, ענישה פרופורציונלית לחומרת העבירה, והתיישנות. המקרה הנדון הוא דוגמא למקרה בו חובה לפרסם את שמות עובדי הציבור שבית המשפט הצבאי קבע שמעלו בתפקידם וניצלו לרעה את הכוח שהופקד בידיהם. מירי טל, שמואל פיאמנטה וחיים ניסים אינם זכאים להסתיר את התנהגותם הפוגענית מאחורי פרגוד של חשאיות; יידעו כל מכיריהם כיצד הם פועלים, ויידע הציבור הרחב מיהם משרתיו שמועלים בתפקידם.

אינני יודעת אם ניתן עדיין להעמיד מי מהפוגעים לדין, משמעתי או פלילי, על התנהגותם הנפשעת. אני מקווה, לכל הפחות, שתמצא הדרך לבית המשפט הצבאי לפצות את מי שנפלה קרבן לאטימותם של נציגי שלטון החוק הישראלי. הפיצוי לא ישיב לה את שמחת החיים, האמון והבטחון שהם גזלו ממנה, אך הוא יעיד שאנו, הציבור הישראלי, מכירים באחריותנו על כך שאנו מאפשרים לטל, פיאמנטה וניסים להשתמש לרעה בכוח שהענקנו להם.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 4.11.2021.