לפני מספר שבועות ציינתי כי בחוג לסוציולוגיה בירושלים ידועים הסיפורים על אודות שלושה מרצים בעייתיים, לכאורה, מבחינת יחסיהם הפסולים עם סטודנטיות: אחד שנטען שהוא "טיפוס שרמנטי" המנהל "רומנים" סדרתיים (שעליו כתבה א' את הרשימה ב"העוקץ" שפתחה את כל הדיון הציבורי), אחד, "טיפוס מניפולטיבי",  שנטען שהוא פורש את רשתו, ממלכד חלק מתלמידותיו (הנבחרות) ומביא אותן "להתמסר" לו, ואחד שמרביץ הערות, פניות ו"בדיחות" מלוכלכות אשר פוגעות בסטודנטיות הסובבות אותו. במוספשבת של מעריב (8.8.2008), בשתי כתבות חשובות של בילי מוסקונה-לרמן ושרי מקובר-בליקוב, תוארו בפירוט אופני פעולתם של כל השלושה, מתוך ראיונות עם סטודנטיות אמיצות שהעזו לדבר ולחשוף את מה שהאקדמיה כל כך מנסה לטייח ולהשתיק.
 
הפרטים שתוארו בכתבות, כמו גם השמות שנחשפו, חשובים מאוד: לתלמידות שכבר נכוו, לאלה שנכוות ממש עכשיו, ולאלה שעלולות לדרוך במלכודות בעתיד. חשוב לדעת איך זה עובד, רגע לפני שמאוחר מדי, ולתלמידות החוג, גם בשנים הבאות, חשוב לדעת מיהם ה"מועדים", ש"כולם יודעים עליהם", אבל לפעמים לוקח לסטודנטית התמימה יותר מדי זמן לגלות בעצמה, ואז כבר מאוחר מדי. אך מעבר לפרטים, ראוי להבין גם את התמונה הגדולה: טיפוסים כאלה ("שרמנטי", "מניפולטיבי", "מלוכלך") קיימים במחלקות רבות בכל האוניברסיטאות ומוסדות ההשכלה הגבוהה בארץ. לא בכל מחלקה יש נציג מכל סוג; יש מחלקות בהן יש רק שמרנטי, או רק מלוכלך, או אחד כזה ואחד כזה, או שניים מאותו טיפוס. ויש גם הכלאות: שרמנטי שהוא גם מניפולטיבי; מלוכלך שהוא גם שמרנטי… יתכן שיש אפילו מחלקות שאין בהן אף אחד משלושה הטיפוסים, כמובן. אבל הם מוכרים  ברבות מהן, ודפוסי התנהגותם הפוגענית דומים. לכן חשוב לזהותם נכוחה, וגם להבין שמוסדות שמאפשרים להם להתקיים ולפעול (למרות שבדרך כלל "כולם יודעים") – מתירים את דמן של הסטודנטיות שלהם, ומשתפים פעולה עם הניצול השיטתי לרעה. (וכן, בהחלט יש פה ושם גם סטודנטים גברים שנפגעים מינית, ויש גם פה ושם, לרבות בין הסוציולוגיות באוניברסיטה העברית, גם מרצה-אישה שמזה שנים טוענים עליה שהיא מנצלת לרעה את כוחה כלפי סטודנטים, וגם באופן מיני. אך הן בודדות, קודם כל מפני שכמעט שאין נשים בצמרת האקדמיה, בעמדות בכירות של כוח. וגם בגלל שאותן מחפשים הרבה יותר, ומגבים הרבה פחות; הן בכל זאת פחות "מהחבר'ה".יחד עם זאת, ניצול כוח מצדן אינו פחות חמור, ומצדיק תגובה חמורה לא פחות).
 
"השרמנטי" הוא הרבה פעמים (אם כי בהחלט לא תמיד) גם ה"נעבעך" של המחלקה. הילד האובד (או אובד לכאורה); הצעיר הנצחי בג'ינס דהוי. הוא קצת לוזר בהווייתו (או קצת "מרחף", "מעופף", "אווטסיידר"); לעיתים הוא לא כותב ומפרסם כמו האחרים, לא מתקדם כמוהם; לא מסתדר עם העולם. (לעיתים הוא דווקא כותב ומפרסם הרבה, אבל לא ממש שייך לממסד האקדמי, לא מסתדר עם העולם…). חייו של "השרמנטי" מכילים טרגדיה עלומה כלשהי המשווה נופך להבעתו המיוסרת. לא מבינים אותו. בדרך כלל הוא גרוש – פעם, פעמיים, שלוש. משלם המון מזונות, נרדף, מסכן. "השרמנטי הנעבעך" הוא זה שהקולגות לא מעריכים מי יודע מה מקצועית, אבל לרוב מחבבים, מרחמים עליו, וגם מתקנאים בו. כי המסכנות שלו, איכות האמן המיוסר, הצעיר-בנפשו שלא מסתדר עם טרדות הקיום, איכשהו קונים לו הצלחה לא ברורה עם נשים. הן מוכנות לגונן עליו, לנחמו, להיות לו אם ואחות. בדרך כלל (אם כי בהחלט לא תמיד) הוא גם נראה בין לא רע למצויין, מה שלא מזיק. והתוצאה היא שהן ממש "נופלות לרגליו", והוא קוטף אותן כפירות בשלים. אני זוכרת את שיחות החוג לגבי אחד כזה, "שרמנטי נעבעך" טיפוסי, שנעו בין "איך הוא עושה את זה???", לבין "מסכן, אין לו שום שליטה על החיים – הן עושות ממנו קרקס, מתישות אותו". וקנאה על כך שהמאהבת הקבועה התורנית (באותו מקרה – חברת הסגל המנהלי), יוצאת מדעתה נוכח סטודנטיות שנתלות על צוארו בשלושה מוסדות שונים שבהם הוא מלמד ו"מחלטר".  (אגב, "החוג" – לא החוג לסוציולוגיה, אלא חוג אחר, בו כן היתי חברה).
 
פעולתו של "השרמנטי" של החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית תוארה על ידי א' בהעוקץ, ועל ידי בילי מוסקונה לרמן במעריב. והנזק? כלומר – למה צריך להיות לנו אכפת שהוא קוטף לו בנות וזוללן להנאה הדדית? הנה דוגמא לנזק. זכורה לי היטב סטודנטית שנפלה לרשתו של "שרמנטי" אחד כזה לפני כעשור (שוב, בחוג אחר, לא בסוציולוגיה בירושלים). היא היתה נשואה ואם לארבעה, ונהגה ללכת אתו לבית מלון למספר שעות פה ושם. הרעיון שמרצה נמשך אליה וחושק בה סחרר אותה. היא היתה נרגשת כולה. עד שיום אחד – כך סיפרה לי אז – אמרה לו שהיא כבר דיברה עם בן זוגה, והיא נערכת לקראת גירושין, כדי שתוכל לעבור לחיות עם המרצה הנערץ והמאהב הרך. ואז הוא אסף את בגדיו בו ברגע, נפרד ממנה לשלום, ואמר שלעולם לא תתקשר אתו יותר. היא הסתובבה במסדרונות המחלקה כמו צל, ואמרה שאינה יכולה להכנס לכתתו, אינה יכולה להתרכז וללמוד, אינה יודעת מה קורה איתה. עברה משבר נפשי ומשבר בחיי הנישואין. לעניות דעתי – אלו נזקים. חלקם בלתי נמנעים למערכת יחסים שאדם מבוגר בוחר להכנס אליה. חלקם ייחודיים למערכת יחסים של סטודנטית עם מרצה (לא יכלה להכנס לכתתו וללמוד "כאילו כלום", לא יכלה ללמוד אצל חבריו, המרצים האחרים, בידיעה ש"כולם יודעים" ו"כולם מדברים", חשה מנוכרת ודחויה על ידי המ