בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ קבע בימים אלה הלכה חשובה בתחום זכויות האדם: תובע הדורש שנתבע יפצה אותו על נזקים נפשיים אינו חייב לאפשר לנתבע (או למי מטעמו) לעיין בתרשומות האישיות של מטפלו הנפשי של התובע (פסיכולוג או עובד סוציאלי). במילים פשוטות: אם תבעת פיצויים על נזק נפשי שפלוני גרם לך לטענתך — אינך חייבת לחשוף בפניו את התרשומת האישית שרשמה הפסיכולוגית שלך במהלך הטיפול בך.
ככלל, כשאדם תובע פיצויים מזולתו הוא חייב לחשוף בפניו (לדרישתו של זה) כל מידע רלוונטי לנושא התביעה, וגם אם הוא אישי ביותר. ואולם השופט יצחק עמית (שאליו הצטרף השופט דוד מינץ) קבע שהעובדה שאדם תובע פיצויים אינה מפשיטה אותו מכל חיסיון ומכל זכות לפרטיות; רישומים של פסיכולוג או של עובד סוציאלי שטיפל בתובע הם חריג לכלל המחייב את התובע לחשוף מידע לנתבע. בכך מוגנות לא רק זכויות התובע, אלא גם זכויות המטפל, שהתרשומות שייכות לו. בג"צ קבע ש"בחשיפה של רישומים אלה יש משום פגיעה במוסד הטיפולי כשלעצמו, היא עשויה לפגוע גם במטפל, ולהחמיר שלא לצורך ולא באופן מידתי את הפגיעה בחיסיון".
במקרה הספציפי שבו נפסקה ההלכה, התובעת טענה שהטרדה מינית במקום עבודתה גרמה לה נזק נפשי שעליו היא דורשת פיצוי. השופט עמית קבע שאין לחייבה או להפעיל עליה לחץ לוותר על חיסיון הטיפול הנפשי שלה. חשיפת תרשומת של טיפול נפשי מהווה פגיעה לא מידתית במי שתובעת בגין הטרדה מינית, שתחלל את פרטיותה במידה קשה או שתגרום לה לוותר על תביעתה. היא עלולה להרתיע תובעות פוטנציאליות מפני הגשת תביעה או מפני קבלת טיפול נפשי, וליצור אפקט מצנן.
השופט עמית מבהיר שההלכה שקבע אינה פוגעת בזכויותיו של הנתבע, כי רשומות של מטפלת נפשית ממילא אינן מעידות על מצבה הנפשי של התובעת או על הנזק שנגרם או לא נגרם ואינן יכולות לשרת את הנתבע. לשם קביעת הנזק הנפשי מגישים הצדדים חוות דעת רפואיות של פסיכיאטרים מטעמם.
זוהי פסיקה חשובה הן לתביעות בגין הטרדות מיניות, והן להגנה על צנעת הטיפול הנפשי בכלל. זו דוגמא לחיזוק דרך המלך של המאבק בפגיעות מיניות: באמצעות הלכה כמו זו משפרים את המערכת המשפטית בתחום הפגיעה המינית, ולא מוותרים עליה לטובת ביושים בפייסבוק.
פסק דינו האמור של בג"צ הפך החלטה קודמת של בית דין איזורי לעבודה, שזכתה בגיבוי של בית הדין הארצי לעבודה. השופט עמית קבע שהנושא הנדון שייך לדיני הנזיקין, שבתי הדין לעבודה אינם מומחים בהם, ולכן יש להנחותם כיצד לפעול.
הנחיה כזו של בג"צ לבתי הדין לעבודה היא נכונה וראויה, ומדגימה כיצד אמורה לפעול מערכת השיפוט: בית המשפט העליון, שמייצג את מיטב המומחיות המשפטית המקצועית, קובע הלכה, ומורה באמצעותה לכל בתי המשפט ובתי הדין שמתחתיו כיצד לפסוק במקרים דומים. אלה מצייתים ומיישרים קו, ככתוב בסעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה. כך נשמר שלטון החוק ומובטחים האחידות בכל מערכת השפיטה ואינטרס ההסתמכות של האזרחים.
ואולם למרבה הצער אין כל ערובה שבתי הדין לעבודה אכן יכבדו את הנחיית בג"צ ויצייתו לה. בית הדין הארצי לעבודה, אף שהוא מחויב על פי חוק לציית להנחיות לבית המשפט העליון, בוחר לפעמים להתעלם מהן ולהמשיך לפסוק כרצונו ובניגוד להוראות מפורשות שקיבל.
דוגמא מובהקת לסירוב כזה של בית הדין הארצי לעבודה לקבל הוראה של בית המשפט העליון מצויה אף היא בתחום ההטרדה המינית. החוק למניעת הטרדה מינית מעניק לבתי הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתביעות של עובדות ועובדים בגין הטרדות מיניות שהתרחשו במסגרת יחסי עבודה. החוק מבהיר באופן חד משמעי שסמכות בתי הדין לעבודה חלה אך ורק על הטרדות מיניות כפי שהן מוגדרות בחוק, כלומר: שאין לבתי הדין סמכות לדון בפגיעות מיניות אחרות, חמורות יותר, כמו אונס או בעילה אסורה בהסכמה, או ביחסים אינטימיים שמתקיימים במקום העבודה בהסכמה הדדית. תביעות הקשורות בהתנהגויות כאלה צריכות להתברר בבתי המשפט האזרחיים. זאת משום שבתי הדין לעבודה אינם מומחים בטיפול בעבירות מין חמורות, ואינם רשאים להתערב ברומנים שהתרחשו בהסכמה הדדית.
בניגוד להוראתו הברורה של החוק, בית הדין הארצי לעבודה קבע, כבר בשנת 2008, שבתי הדין לעבודה ידונו לא רק בתביעות על הטרדות מיניות בעבודה, אלא גם בכאלה שיוגשו להם על מעשי אונס, בעילה אסורה בהסכמה, ורומנים בהסכמה הדדית שהתרחשו במקומות עבודה. כשהנושא הגיע לבית המשפט העליון, בשנת 2014, הוא קבע שבית הדין הארצי לעבודה חרג מסמכותו, והורה לו לשנות את פסיקתו בהתאם להוראות החוק. בית הדין לעבודה סרב, והמשיך, בשנת 2017, לפסוק כקודם. בפסק דין נוסף, משנת 2018, בית המשפט העליון שב והורה לבית הדין לעבודה לציית לחוק ולערכאה הגבוהה ממנו. אך ביוני 2019 פסק שוב נשיא בית הדין הארצי לעבודה בניגוד להוראת החוק ובית המשפט העליון, ופסק ללא סמכות פיצויים בגין בעילה אסורה בהסכמה.
התנהגות זו של בית הדין הארצי לעבודה היא חמורה ומסוכנת. המלעיזים על המערכת השיפוטית ומבקשי רעתה הרבים מאשימים אותה באקטיביזם שיפוטי. הם אמנם מפנים את האצבע לכיוונים שבהם, למרבה הצער, בית המשפט לא רק שאינו אקטיביסטי, אלא הוא מפקיר את זכויות האדם ואינו מגן עליהן כפי שצריך היה (למשל באישור הריסות בתי פלסטינים והפקעת מקרקעין שלהם). אבל התנהלותו המתוארת של בית הדין לעבודה היא דוגמא מובהקת ל"אקטיביזם" שהוא אכן רע ומזיק, ופוגע בשלטון החוק ובזכויות ההסתמכות של האזרחים. בעשותו כך, בית הדין הארצי לעבודה חושף את המערכת שבראשה הוא עומד לביקורת שעלולה להוביל לפגיעה בה. הנזק יהיה אדיר, שכן בתי הדין לעבודה הם זרוע חשובה ביותר של מערכת השיפוט שאסור לסכנה.
טוב יעשה בית הדין הארצי לעבודה אם יאמץ את פסיקתו החדשה של בג"צ, כמו גם את כל קודמותיה, כפי שהחוק מחייבו לעשות. טוב יעשו הגורמים המקצועיים המוסמכים במשרד המשפטים ונשיאת בית המשפט העליון אם יורו לבית הדין הארצי לעבודה לציית לחוקי המדינה ולפסיקת בית המשפט העליון. כך יבוצר שלטון החוק, תשופר המערכת, ותימנע ההצדקה לביקורת הרסנית.