יום המאבק באלימות נגד נשים מגיע מדי שנה ב–25 בנובמבר ועמו פעילויות להעלאת מודעות, עצרות מחאה, תהלוכות אבל וספירת גופותיהן של נשים שדוכאו, עונו ונרצחו בידי בני משפחותיהן, סרסוריהן או "לקוחותיהן". השנה מגיע יום המאבק בעיצומו של גל חשיפות של הטרדות מיניות שהתרחשו בעבר הקרוב והרחוק ודומה שכמעט אין בו צורך: נשים החליטו לזכור ולהזכיר, לזעוק ולמחות גם בלי הנחיה מטעם האו"ם וארגוני הנשים. זוהי החלטה אישית וקבוצתית שמתחזקת ומתעצמת על אף האזהרות הקבועות מפני תגובות גבריות ("אם החשיפות ימשכו  — גברים יפסיקו להעסיק נשים") וההשתלחויות המסלימות של תוקפנים מתבכיינים (ראו שידור ההכפשות של נתן זהבי ברדיו 103 כמשל).

גלים כאלה של חשיפות פוקדים אותנו מאז חקיקתו של החוק למניעת הטרדה מינית ב–1998 (לפני כן, למי ששכחו, לא ניתן היה להתלונן או לתבוע בגין הטרדות מיניות, ולא היה עולה על הדעת לחשוף התנהגויות מטרידות שהיו מבוטלות בנפנוף יד כבעיה אישית של אשה "רגישה מדי" או "פרובוקטיבית"). כבר בסמוך לחקיקת החוק (ולהגשת התלונות על איציק מרדכי), פירסמו כמה עיתונאיות את סיפורי ההטרדה שחוו בתקופות שירותן בצבא, והדהימו את הציבור הרחב, שעדיין התייחס לשיח על הטרדות מיניות כאל מחלה פמיניסטית תמוהה. בחסות החוק החדש, העיתונאיות העזו לצאת לכיכר העיר ולהכריז שכן, גם הן, נשות מקצוע חזקות ואסרטיביות, הוטרדו מינית, והדבר פגע בהן והזיק להן. לפני כמעט עשרים שנה זו היתה פריצת דרך אמיצה ומטלטלת.

מגל לגל, נשים העזו לחשוף יותר ולהיחשף יותר, והציבור נחשף ליותר ויותר גרסאות של התנהגויות לא מכבדות, בלתי נסבלות, שפגעו בנשים וממשיכות לפגוע בהן גם היום. הציבור התוודע לדפוסי הדינמיקה של ההתרחשויות, לנזקיהן, לתגובות הנילוֹנים —  וכך הפנים ולמד לזהות, להעריך, להבין. זהו תהליך חינוכי שיטתי, עמוק, מתמשך ובריא שבדיוק למענו נחקק החוק. את הגל הנוכחי צריך לראות ולהבין בהקשר ציבורי רחב זה, ולברך על כך שכיום נשים המעידות על הטרדות מיניות מעזות לחשוף לא רק את זהות מטרידיהן, אלא גם את שמותיהן ופניהן. זוהי ראיה לכך שלמרות איטיותו של התהליך והנסיגות הבלתי נמנעות, החוק הולך ומוטמע בציבור, ונשים מרגישות מועצמות ובטוחות היום כפי שלא חלמו להיות בראשית הדרך.

לכבוד יום המאבק, ובשולי גל החשיפות, אני מבקשת לציין שלוש נקודות שאולי אינן נידונות די הצורך. ראשית, חשוב לזכור שבניגוד לזעקות השבר, גברים שנחשפים בשיח הציבורי (ולא בבתי המשפט) בשום אופן אינם קורבנות חסרי ישע שאינם יכולים להתגונן: כל אחד מהם יכול להגיש תביעת דיבה נגד מי שנתנה עדות נגדו או פירסמה עדויות כאלה (והנה נתן זהבי הוכיח זאת, בהגישו תביעה נגד הדס שטייף שחשפה אותו). דווקא הנשים החושפות הטרדות מיניות הן המסתכנות (בתביעות דיבה), ולכן נוהגות בגבורה ציבורית. מערכת אכיפת החוק כשלה בטיפול בתלונות על הטרדות מיניות — כפי שכשלה בטיפול בתלונות על כל סוגי עבירות המין. היא מסרבת להתייעל ולהעניק הגנה ממשית למתלוננות (חישבו למשל על הנכונות המחפירה של בתי משפט לחשוף יומנים של מתלוננות או פרוטוקולים של טיפולי נפש שלהן). לכן נשים יוצאות ישירות אל הציבור, מציגות באומץ את האמת שלהן, ואם מי שחשפו טוען שנעשה לו עוול — יתבע הוא אותן, יתמודד הוא עם מערכת המשפט ויוכיח הוא את טענותיו. העברת נטל התביעה המשפטית אל הנילונים בלתי נמנעת נוכח אטימות המערכת המשפטית למתלוננות. אין בה "שריפת גברים חסרי ישע על המוקד", כטענת המקטרגים, אלא דרישה שגם הנילונים, ולא תמיד רק המתלוננות, יפנו למערכת המשפט ויתמודדו עם המשוכות שהיא מציבה.

הנקודה השנייה שחשוב בעיני להעלות היא שמקץ עשרים שנה טרם הופנמה החשיבות של איסור ההתנכלות הקבוע בחוק למניעת הטרדה מינית. חוק זה אוסר הטרדה מינית, וגם כל סוג של פגיעה במי שהוטרד/ה או במי שהתלוננ/ה על הטרדה או במי שסייעו למתלוננ/ת. פגיעות כאלה מכונות בחוק "התנכלות", והן אסורות באיסור חמור עוד יותר מאשר ההטרדות המיניות עצמן. לכן, בעניין ההטרדה המינית המיוחסת לניצב רוני ריטמן (מפקד להב 433), דומה שגם אם הטרדתו את המתלוננת לא הצדיקה נקיטה בהליכים פליליים — השתלחותו במתלוננת לאחר שהתלוננה בהחלט מהווה התנכלות אסורה. הטיפול המערכתי הלקוי בתלונתה, ההחלטות הבלתי סבירות (כהגדרת בג"ץ) שהמפכ"ל קיבל בעניינה, הכפשתה, הרחקתה מהמשטרה ושאר סוגי ההתעמרות בה מהווים, לכאורה, התנכלות אסורה שבוצעה על ידי מפכ"ל המשטרה ואולי גורמים נוספים בארגון. יתכן שאיסור ההתנכלות טרם הופנם, ולכן אין בו די עיסוק ציבורי או משפטי.

הנקודה השלישית היא שהטרדות מיניות הן אלימות מגדרית שפעמים רבות סובלות ממנה נשים "נורמטיביות", "מהוגנות", "טובות", ומבצעים אותה גברים "מן השורה". זוהי אלימות מגדרית "מיינסטרימית". השנה, בזכות גל החשיפות, האלימות המגדרית ה"מיינסטרימית" היא שתפסה את אור הזרקורים. אסור לתת למגמה זו להשכיח את האלימות הקשה לאין שיעור המופעלת על נשים שהחברה מתייגת כ"לא נורמטיביות", "שוליות", "מופקרות". נשים ישראליות רבות — וגם נשים ה"מיובאות" כסחורות מחו"ל — ממשיכות לסבול אלימות יום־יומית, הכוללת מעשי אונס, הכאות, כליאה, התעללות, סימום ורצח. המשטרה (שבראשה עומדים כזכור ריטמן ואלשייך) בדרך כלל מעלימה עין, והציבור הרחב אדיש, כי אלה נשים "אחרות"; לא "אנחנו".

אבל במאבק למניעת אלימות נגד נשים אין "אנחנו" ו"הן"; אין נשים "יפות" או "לא יפות". המאבק צריך לחצות את כל הגבולות ולבטלם. נשים "מופקרות" אינן "פגומות", אלא קורבנות של פגיעות שהן קשות לאין שיעור יותר מהטרדות מיניות; האלימות האיומה שספגו גרמה להתדרדרותן לשוליים, למקום שבו דמן הפקר ואפשר לפגוע בהן ללא חשש.

המוסרנות השמרנית מבחינה בין נשים "טובות" ו"רעות", ובין פגיעות מקוממות ב"טובות" לבין פגיעות "מוצדקות", או "בלתי נמנעות", או "לא חשובות" ב"רעות". פמיניזם, וכמוהו האידיאולוגיה של כבוד אדם וחוה, אינם מבחינים בין דם לדם, בין נשים לנשים, בין פגיעות לפגיעות. המאבק הוא משותף ולמען כלל הנפגעות. לכן ביום המאבק הזה, כשאנו בסערת חשיפת "האלימות הנורמטיבית", יש לשוב ולהניף גם את דגל הצעת החוק להפללת "לקוחות" של זנות, כלומר להפללת מי שמבצעים אלימות איומה נגד נשים מוחלשות ושוליות, ובכך נגד כלל הנשים, ונגד כבוד אדם וחוה.

 

התפרסם בעיתון הארץ ביום 24.11.2017

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4625799