אם יש הישג ממשי בישראל למיזם #MeToo, זהו מפגן הסולידריות והאכפתיות שיזמו והרימו נשות ישראל בדרישה למאבק ממלכתי ממשי באלימות המגדרית. נשים שהשתתפו או חזו במיזם הדיגיטלי הבינלאומי נוכחו שאפשר לעשות ולהשפיע, השילו מעליהן את הפסיביות השגורה ויצאו יחדיו לרחוב; התגברו על הבושה ונשאו את נס השינוי. כמו פעם בארצות שבהן נשים נאבקו על זכויותיהן. כמו במקומות ובימים שבהם המוני נשים דרשו — ולבסוף גם השיגו — זכויות בחירה ושוויון אזרחי. כמו שמעולם לא קרה קודם בישראל.

אחת הסיבות המרכזיות למצבן העגום והמתדרדר של נשות ישראל בהקשרים רבים הוא העדר הסולידריות ביניהן. ככלל, נשים בישראל מגדירות את עצמן על פי השתייכות לאומית, דתית, עדתית – אך לא מגדרית. מחקרים מראים שבאופן עקבי ומתמשך נשים ישראליות מגדירות את עצמן קודם כל כ"מזרחיות", או "חרדיות" או "נשות פריפריה"; נשיותן היא סיווג משני שנדחה ונסוג מפני הסיווגים האחרים. מאבק עדתי, הצורך בפיוס או אחדות לאומיים בין מגזרים, בטחון המדינה, שינוי כלכלי וסוגיות רבות נוספות — כולם נתפסים על ידי נשים ישראליות כחשובים יותר מן הצרכים והאינטרסים של קבוצת הנשים.

לכן רק קומץ הפמיניסטיות המחויבות, "המקצועיות", נושאות בדרך כלל קול נגד פגיעות בנשים ובעד זכויותיהן. ו"נשים מן השורה", גם כשהן פעילות חברתיות, ואפילו כשהן פעילות כנשים, עושות זאת למען מטרות חברתיות שאינן מגדריות. כך, "ארבע אימהות" נאבקו למען יציאת צה"ל מלבנון, ו"נשים בשחור" נאבקות בכיבוש.

ההתגייסות ההמונית, העממית, של נשות ישראל בכל המגזרים והישובים, למחאה נגד האלימות המגדרית הגואה, מהווה שבירה דרמטית של הדפוס השגור הזה. הפעם נשים ישראליות מן השורה בחרו להגדיר את עצמן כנשים, וככאלה, לדרוש מן המדינה ורשויותיה הגנה על נשים מפני אלימות מגדרית. מוקדם עדיין, כמובן, לדעת האם מחאה רחבה זו מציינת תחילתה של מגמה חדשה, או שמא תימוג ותישכח עם המאבק הצבאי בגבול הצפון. ואולם כבר עכשיו צריך לזהות ולהכריז שנפל דבר: נשים ישראליות מן השורה הפסיקו להתבייש להגדיר את עצמן כנשים ולדרוש את זכויותיהן ככאלה. נשים יצאו לרחובות והביעו סולידריות עם מי שהן כינו "אחיותיהן": נשים מכל המגזרים, הגילים והמעמדות שנפלו קרבן לאלימות גברית.

אז הבה ננצל רגע זה של חסד כדי לחלום הלאה, בגדול: על סולידריות נשית מעמיקה ומתמשכת. סולידריות שפרצה סביב האלימות הקשה והמחרידה מכל, זו המקפחת חיי נשים, אך תאפשר מאבק המוני ואפקטיבי גם בשאר סוגי האלימות המגדרית, אלה שקשה יותר לזהותם ככאלה, ש"מביש" יותר להתמקד בהם, או שמסובך יותר להתלכד סביבם.

ראשון בהם צריך להיות המאבק באלימות נגד נשים מוזנות. נשים אלה הן המוחלשות ביותר בחברה, והאלימות כלפיהן היא הקשה והמחרידה ביותר; הן האחיות הזקוקות יותר מכל לסולידריות הנשית שלנו.

בשנים האחרונות פועלת קואליציה רחבה של ארגונים לקדם חקיקה של "חוק זנאים", שיפליל שימוש באישה מוזנית כאובייקט מיני לשימושו של ה"לקוח", הזנאי. בזכות עמידה מחויבת ואמיצה של הקואליציה, ועדה מקצועית במשרד המשפטים אימצה את גישתה, והמליצה לחוקק איסור פלילי על זנאות. ואולם שרת המשפטים, איילת שקד, בבריונות אופיינית, עיקרה את הצעת החקיקה, הגחיכה אותה, והחליפה אותה בהצעה להפוך קניה של אישה מוזנית ל"עבירה מנהלית" שמחירה קנס של 1,500 ש"ח. ביום המאבק באלימות מגדרית, ה-25 בנובמבר, כיניתי התנהגות זו של שקד אלימות תחיקתית נגד נשים, ומן הראוי שנרתום את הסולידריות הנשית כדי להלחם בה ולדרוש חקיקה פלילית ממשית, כזו שתגן על נשים מוזנות, ועל כבודן הסגולי של כלל הנשים.

במקביל, שר החינוך, נפתלי בנט, ביחד עם פרופסור יפה זילברשץ, ראשת המל"ג, מקדמים אלימות מגדרית מרחבית: הדרת נשים מתחומים נרחבים בקמפוסים. גם בה צריך להלחם יחד, בסולידריות נשית. וכמובן, כך צריך להלחם גם בכפיה הממוסדת של חוקים פטריארכליים מפלים ומבזים על ידי בתי הדין הדתיים, הן היהודיים והן המוסלמים. נשים יהודיות ומוסלמיות, חילוניות ודתיות, צריכות להפנות את הסולידריות ביניהן נגד דיכוי שיטתי זה, המלווה את חיינו בישראל מאז קום המדינה.

ואם כבר חולמות, למה לא על מפלגת נשים? מפלגה שנצביע עבורה בגאון, ונדע שהיא מייצגת את צרכינו ועמדותינו, כמו גם את הראוי והטוב לכלל הציבור. מפלגת נשים שתאבק על זכויותינו, אבל גם על זכויותיהם של כל האחרים. מפלגת נשים לצדק חברתי. בראשה אפשר להעמיד את חברת הכנסת שהפגינה בהתמדה את המסירות המרשימה ביותר הן למאבקים על זכויות נשים והן למאבקים על זכויות של כלל הציבור: מרב מיכאלי. במקום השני אפשר להציב אישה מרשימה נוספת, שנאבקת לא רק נגד הדרת נשים, אלא גם על שלטון החוק והאומץ האזרחי: דינה זילבר. למה שקולותינו לא יכניסו אותה לתפקיד שרת המשפטים?

מתוק לחלום על סולידריות. ואם רבות יצטרפו לחלום – הוא יהפוך למציאות. כזכור, כל מעשה גדול – ראשיתו בחלום!

פורסם בעיתון הארץ מדור דעות, 5.12.2018