בארבעה עשר בנובמבר 2003 התפרסמה במוסף יום השישי של הארץ כתבתה של שרה ליבוביץ דר "איפה הגברים כולם", שפתחה במילים אלה: "שלוש נשים מתמודדות על הנהגת פרקליטות המדינה, מה שמבטיח כי ההגמוניה הנשית בצמרת משרד המשפטים תימשך גם לאחר פרישתה הצפויה של ארבל. הרבה אנשים משוכנעים שזאת בדיוק הבעיה המרכזית של מערכת התביעה בישראל". בימים הרחוקים ההם, לפני כשמונה חודשים, נזכיר נשכחות, כתבה ליבוביץ'-דר בצדק כי "בפרקליטויות השונות ברחבי הארץ כבר מתייחסים אל בן אור כאל הפרקליטה הבאה. לדברי גורמים שונים הדבר היחיד שעלול למנוע את מינויה הוא הצנחתו של מועמד חיצוני". על פני עמודיה הרבים של הכתבה, שפך עו"ד יהושוע רזניק את מררתו על בכירות פרקליטות המדינה, והקיא עליהן קיתונות של העלבות סקסיסטיות סטראוטיפיות: הן אינן יעילות ולא מקצועיות; הן מוסרניות; הן חברותיות מדי, אוהדות מדי לנשים אחרות, רגשניות מדי, קשקשניות ויכנעיות. עורכי דין נוספים (אשר כמוהו אף הם מייצגים לרוב נאשמים, גברים) תרמו את התובנה כי הנשים קשוחות מדי וצמאות דם (של נאשמים גברים); הן, כזכור, ביטשיות עם דם מתחת לציפורניים. שר המשפטים התייצב לצד הפרקליטות, רזניק גונה מקיר לקיר, והפרשה כולה תויגה כהשתוללות פרועה של תמהוני, שלא ברור מניין באה ומדוע.
הועדה למינויו של יועץ משפטי חדש לממשלה אמנם מנתה בין חבריה גם חברה אחת לדוגמא, ואולם למרות שהצמרת המשפטית בשירות המדינה מכילה בעיקר נשים, מקצועניות מן השורה הראשונה, לא מצאה הועדה אף לא אישה אחת שהיתה ראויה להכלל כמועמדת לעמוד בראש המערכת. פניתה של שדולת הנשים בעניין זה נהדפה ללא התייחסות. היועץ המשפטי לממשלה, שהתמנה חודשים ספורים לאחר קריאת המלחמה של רזניק, היה, כמובן גבר. המהלך הציבורי הראשון שבחר לבצע היה הוקעה פומבית, משתלחת, מתלהמת בצמרת הנשית של פרקליטות המדינה. היועץ החדש לא נזקק לחזור במפורש על שורת ההכפשות הסקסיסטויות: הדברים כבר נאמרו על ידי רזניק, כספי ואנונומיים אחרים, ונותרו חקוקים היטב בתודעה הקולקטיבית. כל שנותר היה להשתלח במפיה הנשית של חמש המכשפות צמאות הדם אשר השתלטו על הפרקליטות, ואת השאר כבר ידענו כולנו להשלים בעצמנו, שהרי דבריו של רזניק עודם מהדהדים באזננו. התפרצותו הבלתי תקינה בעליל של היועץ החדש במערכת המשפטית שבראשה מונה לעמוד לא הביאה לא להתפטרותו ולא לפיטוריו. שכן ברור לכל שלא באמת במערכת השתלח היועץ, אלא בקונספירציה הנשית המזיקה. וזה כנראה בסדר.
שמונה חודשים בלבד לאחר כתבתה של ליבוביץ'-דר כותב הכתב המשפטי של עיתון הארץ, יובל יועז, כי המועמדים המובילים במירוץ לתפקיד פרקליט המדינה הם ערן שנדר, משה לדור, יהודה ויינשטיין ומנחם פינקלשטיין. ארבעה במקום שלושה. גברים במקום נשים. רזניק, שהיה שופרה של ראקציה שוביניסטית סמויה אך משומנת היטב, השיג את המטרה: ההגמוניה הנשית קצרת הימים נופצה בהצלחה ומוחלפת בגברים יעילים, צבאיים, שאינם צמאי דם, ובודאי אינם רגשניים מדי ולא מזדהים יתר על המידה עם קרבנות עבירות מין. כמו שצריך. ואנחנו נתבקש להאמין שההיבט המיגדרי של כל ההתפתחות הזו הוא מקרי לחלוטין. זניח. לא קיים.
***
בשולי הדברים, אני מצרפת את הדברים שכתבתי בתגובה לכתבתה של ליבוביץ' דר בנובמבר 2003, ואשר חלקם פורסם במוסף יום הששי של הארץ שבוע לאחר פרסום דבריו של רזניק.
תגובה לכתבתה של שרה ליבוביץ'-דר בהארץ
בכתבתה "איפה הגברים כולם" מאפשרת שרה דר ליבוביץ' לעורך הדין יהושוע רזניק לירות עוד אחת מיריות הפתיחה בקרב הצפוי נגד מינויה –כדין – של כבוד השופטת דורית בייניש כנשיאת בית המשפט העליון. מיום בו נתמנתה בייניש לבית המשפט העליון ברור היה כי קרב זה ינוהל, בבוא היום, כדי למנוע מינויה של אישה לתפקיד מקצועי-ציבורי מרכזי זה, שמעולם לא כיהנה בו אישה, ושהוא אולי החשוב והיוקרתי ביותר בו היתה אי פעם מועמדת אישה – מאז כהונתה של גולדה מאיר כראש ממשלת ישראל. כפי שמעיד פתיח המאמר, רזינק משמש כשופר גם נגד מינויה של אישה לתפקיד פרקליטת המדינה, שיתפנה, ככל הנראה, בקרוב, וגם נגד האפשרות התיאורטית של מינוי אישה כיועצת המשפטית לממשלה. אפשרות זו היא תיאורטית בלבד, כיוון שהועדה הנכבדה אשר מופקדת על בחירת היועץ המשפטי לממשלה לא הצליחה למצוא בקרב המשפטניות הרבות המאכלסות, בהצלחה מרובה, את כל פרקליטויות המדינה, בתי המשפט ושאר כל המגזרים המשפטיים במדינה, ולו מועמדת מתאימה אחת שתזכה להמנות עם המועמדים לתפקיד, ביחד עם שורה של משפטנים גברים. (חובתה של הועדה לחפש מועמדת הולמת מעוגנת, אגב, בחוק המדינה ובפסיקתו של בית המשפט העליון, וזאת במיוחד כיוון שמעולם לא שרתה בתפקיד אישה. החוקים הנוגעים בדבר נחקקו בעשור הקודם לאחר שהוכח לכנסת כי למרות שנשים מהוות אחוז גבוה ואף מכריע בשירות המדינה, תקרת הזכוכית הנמוכה מונעת מהן להתקדם לתפקידי הניהול הבכירים).
שירות גדול מאוד עשו ליבוביץ'-דר ורזניק (לפחות כפי שהוא מופיע בכתבה) בכך שחשפו לעין כל את קצה הקרחון של שנאת הנשים, החרדה מפניהן והדעות הקדומות אודותיהן אשר ממשיכים להרעיל – מילימטר אחד מתחת לפני השטח – ציבורים רחבים מאוד, ואף הנאורים, הליבראליים והמתקדמים שבהם, לרבות בצמרת עולם המשפט ובצמרת האקדמיה הישראלית (ראו את דברי ההסתה הטיפוסיים של פרופ' ון-קרפלד מן האוניברסיטה העברית בירושלים, בחסות חופש הביטוי האקדמי ומיומנותו המקצועית). מזה שלושה עשורים שפמיניסטיות ישראליות (ספורות) חושפות ומוקיעות את "מיתוס השוויון" הישראלי, על פיו זוכה האישה הישראלית, וזכתה מאז ומעולם, לשוויון הזדמנויות מלא בכל תחומי החיים בישראל. מיתוס זה, שהוא חלק מרכזי בדימוי העצמי הישראלי, לא היה מעוגן מעולם במציאות האמפירית בשום תחום של חיי הנשים בישראל, (ראו, למשל, פערי השכר בין נשים וגברים), ואולם גרם נזק גדול מאוד בהרדמת ציבור הנשים בישראל. הנשים הישראליות, שהן מן האסרטיביות והחזקות בעולם, בחרו להאמין כי שפר גורלן, כי הן שותפות שוות בכל מגזרי החיים, וכי אין להן צורך לנהל מלחמות פנימיות על מעמדן. הן העדיפו להאמין כי שוויון זכויותיהן מאפשר להן להתמקד במאבקים הציבוריים הכלליים, והקדישו את כל כוחותיהן ומרצן הרבים לסוגיות פוליטיות, חברתיות ומקצועיות שאינן ג'נדריאליות, כמו מלחמה בסמים, ובפשעי הצוארון הלבן. (העובדא, אגב, כי מרבית הנאשמים בפשעים אלה – כמו גם בפשעים המיגדריים נגד נשים, כמו גם עורכי דינם, הם גברים, ראויה להזכר על ידי הקוראים, שכן היא בהחלט מהווה גורם רלבנטי להבנת תגובתו של רזניק ודומיו).
בחסותו של מיתוס השוויון הסכימו הנשים הישראליות, במשך חמישה עשורי קיומה של המדינה, לדחות הצידה את הטיפול בגילויים הקשים של אפלייתן בכל תחומי החיים, לרבות סחר בנשים לשם עבדות מינית, אלימות מינית קשה נגד נשים (לרבות גילוי עריות), הטרדה מינית שיטתית, אפליה בקבלה בעבודה, בקידום בעבודה, בשכר, וכמובן – בכל הקשור בדיני נישואין וגירושין. מתוך מחוייבות עמוקה לקולקטיב, העדיפו הנשים הישראליות להפנות עין עיוורת לרשת הקשרים הגברית השולטת, מאחורי הקלעים, בצמרות כל האליטת וחולשת על כל מרכזי הכוח וההשפעה במדינה, החל מכוחות הבטחון על זרועותיהם המרובות וכלה בממשלות ישראל, שמעולם לא הכילו יותר מנציגה סמלית או שתיים לכל היותר של מחצית הציבור הישראלי. הן הסכימו להשלים בשקט עם השקר הגלוי, העמוק, המזיק כל כך, כאילו אפליית הנשים בישראל היא פועל יוצא של "אילוצים" קואליציוניים ואחרים, ותוצאה בלתי נמנעת של סחטנות שאי אפשר לעמוד מולה של החוגים החרדיים. הן הסכימו לחזור כמנטרה על הססמה "אני לא פמיניסטית; פמיניזם שייך למדינות בהן מפלים נשים, לא לישראל".
שירות גדול עשו ליבוביץ,-דר ורזניק לציבור הנשים, כאשר קרעו סוף כל סוף בפומבי, ברבים, את המסך המרדים של המיתוס והשקרים המוסכמים הללו. הנה יצאה סוף סוף האמת לאור, בגלוי ובריש גלי. מבכירי הגברים בצמרת הנאורות הישראלית רואים בנשים אווזות (או פרגיות) קשקשניות, אמהיות ("יכנעיות"), ובלתי כשירות לנהל מגזרים חשובים. הם מאויימים על ידי התקדמותן של נשים במקצועות שאינם חלק מן "הגטו הורדו" (הכולל מורות, אחיות, מטפלות, גננות). כאשר הם מרגישים שנשים מצליחות, בעבודה קשה מאוד (קשה יותר מאשר גברים כדי להגיע לאותם תפקידים, משום הדעות הקדומות החוסמות את דרכן) לסלול להן דרך למוקדי כוח והשפעה – הם מפעילים את מלא ארסנל הדעות הקדומות הסטראוטיפיות ביותר האפשריות כדי לרפות את ידיהן, להפיל את רוחן ולהרתיען.
נשים הן רגשניות מדי מכדי למלא תפקידים מקצועיים, הן בוכות בסרטים, אומר רזניק (איך שכח שנשים סובלות ממחזור חודשי ולכן ההורמונים שלהן משתוללים ומפריעים להן לתפקד עניינית? זוהי טענה שהולכת, על פי רוב, יד ביד עם טענות רגשנות היתר והבכיה בסרטים.) הן מזדהות עם הקרבנות במקום להיות אדישות כלפיהן, כפי שמתחייב מגישה מקצועית, אלביא דרזניק; הן מגלות איכפתיות רבה מדי לבני אדם, משתפות ומחזקות זו את זו, תומכות זו בזו במקום לחשוף ציפורניים ולשרוט. נשים תקיפות מדי, "הן נוקשות, קשה לסגור איתן ענינים. הם ביטשיות מטורפות עם דם מתחת לציפורניים" מוסיפים פרקליטים אחרים. חלקן אינן נשואות, לכן הן חיות אורח חיים "חריג", ולא ניתן לקדמן לתפקידים בכירים. (יתכן, חס וחלילה, שהן גם מעדיפות נשים, ואזי בכלל בבחינת שונאות גברים מוחלטות. והרי ידוע ש"פמיניסטיות", "קרייריסטיות" ו"לסביות" הן מילים נרדפות).
אין צורך להכביר מילים מיותרות, כיוון שהסטראוטיפים השחוקים מוכרים, כמו גם המילכוד שהם יוצרים: אם נשים הן "גבריות מדי", "דומות מדי לגברים", אזי הן "גרועות יותר מגברים" ו"אי אפשר לסגור אתן עניינים". אם הן "נשיות מדי", לפי הסטראוטיפים הסקסיסטים העתיקים, אזי הן אימהיות, מטפלות, אבל בודאי שלא נשות מקצוע. בין כך ובין כך – מקומן אינו בהנהגת המדינה או הפרקליטות – סבור הפרקליט שעזב כיוון שלא הובטח לו קידום שחשב שמגיע לו – אלא בבית, בטיפוח ילדיהן ו"בעליהן", ובבכיה מול טלנובלות. רק כאשר יש למדינה צורך בשירותיהן הביולוגיים לצורך "המאבק הדמוגרפי" על צביונה היהודי של המדינה – יש לשבח את אמהותן ואת חשיבותן כמקיימות האומה, לפייסן ולפתותן להרבות ללדת, לגדל, לתמוך, לטפח, להשקיע, להקריב את עצמן בצניעות ובשתיקה, שכן אנו זקוקים להן, אוהבים, מוקירים ומכבדים אותן כ"גפן פוריה בירכתי הבית" וכ"עזר כנגדו". ותו לא. אנחנו – ולא החרדים, אנחנו, הגברים הישראלים הנאורים, יהושוע רזניק.
לא ניתן לנתח את תופעת שינאת הנשים המתגלה בדבריו של רזניק במאמר קצר אחד. אך קל מאוד להצביע על השקפת העולם הפטריאכלית, השוביניסטית, המונחת בבסיסם בלא כל ביקורת עצמית. אליבא דרב רזניק, "ניהול" ו"מקצועיות" זהים ל"גבריות"; ו"גבריות" (ישראלית, כמובן), היא קור ואדישות, צרחות במשחק כדורגל – אך לא הבעת רגש נוכח סיטואציה אנושית, העדר איכפתיות, ואי תמיכה הדדית. "גבריות" (ישראלית) היא, לשיטתו, עבודה אינדווידואליסטית, היררכית, לא משתפת, מהירה (כי "טיים איז מני"), שיטחית ונטולת אמפתיה כלשהי. עניינים רציניים הם עבירות צוארון לבן, ואילו עיסוק בהטרדות מיניות, אינוס ואלימות נגד נשים מהווים בזבוז זמן, משאבים, אנרגיות.
אכן, נשים רבות, וגם בפרקליטות, הן חזקות ותקיפות. לאו דווקא "כמו גברים", שכן גברים אינם אמת המידה לכל. הן פשוט חזקות, תקיפות, חכמות, מקצועיות, יעילות. לנשים רבות, וגם בפרקליטות, יש גם רגישות גבוהה מדי לזולת, לקרבנות, לעמיתות ועמיתים. זהו יתרון אדיר, הן בעבודה, הן בניהול, כפי שהוכיחו מחקרים לאין סוף (אם בכלל יש צורך להוכיח זאת). תפקידיהן המשפחתיים המסורתיים מלמדים נשים רבות להקשיב, לתמוך, להשתתף, לגלות אמפתיה ואכפתיות. לכן גם תפיסת הצדק של נשים רבות (ושוב, ספריות שלמות נכתבו על כך, צריך רק לדעת לקרוא), "עגולה" יותר, רב מימדית יותר, מעמיקה, רגישה, ואנושית. במקום לדחוק לניצחונו של צד אחד ותבוסתו המוחלטת של האחר, נשים רבות (לא כולן) מחפשות אחר הצדק שיפתור, ככל שניתן, במירב היעילות, את צרכיהם של שני הצדדים. (גישור הוא צורת חשיבה טיפוסית ל"צדק נשי" מסוג זה). חווית חייהן של נשים רבות מלמדת אותן לראות פגיעות בנשים (כמו הטרדות מיניות, זלזול, הפליה בשל סטראוטיפים) שגברים מסויימים מסוגלים (וכנראה מעדיפים) להתעלם מקיומן, לא לראותן, ולכן להכריז אי אין הן קיימות, ו/או כי אינן חשובות.
יהושוע רזניק וגברים מסוגו הורגלו להנות במשך אלפי שנים מהעדפה מתקנת שיצרו לעצמם על ידי שליטתם בכל מוקדי הכוח החברתיים, הפוליטיים, המקצועיים, הכלכליים. הם בנו את השיטה ואת ערכיה כך שיהלמו את צרכיהם והתכונות שהבנו לעצמם והגדירו כ"גבריות" ו"חיוביות". הם הורגלו לא לסבול מתחרות של נשים, ולא להצטרך להתמודד עם תפיסות עולמן של נשים, עם חוויות חייהן, עם נקודות המבט שלהן, עם עוצמותיהן ורגישויותיהן. במרבית מוקדי הכוח ממשיכים הגברים בישראל לשלוט ללא מיצרים, ולכן אין הם מלינים, ואף יכולים להתנהג כג'נטלמנים מנומסים הדוגלים בכל לב בשוויון זכויות מלא לנשים. ואולם בתחום המשפט הצליחו נשים לפלס להן דרך אל תוך מספר מוקדי כוח, במיוחד בתחום הציבורי. כיוון שבתקופות בהן השוק הפרטי של עריכת הדין השתלם לאין שיעור יותר, מבחינה כלכלית, מן התחום הציבורי, העדיפו גברים רבים לעסוק במשפט הפרטי. כך התאפשר לנשים מקצועיות מוכשרות להשתלב בעולם המשפטי הציבורי, ואף לתפוס בו עמדות כוח של ממש. מהלך זה מהווה איום על גברים, כמו, רזניק, שאינם מסוגלים להתמודד, וחשים שנושלו מזכויותיהם "הטבעיות". (באופן דומה, כאשר דיילות אל-על תבעו, בזמנו, זכות שווה להתקדם בסולם הדרגות ותבעו את חברת התעופה, דרשו הדיילים להצטרף כנתבעים, בטענה כי אם תנתן לנשים הזדמנות שווה להתקדם – הדבר יפגע בסיכוייו של כל אחד מהם).
תגובות היסטריות ואלימות כשל רזניק מאפיינות גברים המרגישים שנשים דוחקות את רגליהם מעמדות כוח שהורגלו לשלוט בהן ללא עוררין. גברים כאלה, במצבים כאלה, נוקטים בשורה של מעשים קשים נגד נשים. השמצות סטראוטיפיות משולחות רסן הן דרך טיפוסית, שכיחה ומקובלת כדי לנסות להרתיע נשים, להבהילן, ולשלוח אותן הביתה, אל המטבח, אל מקומן הטבעי. הטרדה מינית היא דרך טיפוסית נוספת. שכן הטפלות למיניותן של נשים, הצקה שיטתית, לעג וביזוי על רגע מינן הן דרכים בדוקות לרפות ידיהן של נשים ולהוציאן ממקצועות "יוקרתיים", שמורים לגברים בלבד. (אגב, אם יורדת יוקרתו של מקצוע כאשר נשים חודרות אל תוכו, הרי זה משום דעות קדומות סטראוטיפיות, מפלות, כשל רזניק, ולא משום סיבה אחרת. לכן המאבק הציבורי חייב, כמובן, להיות נגד דעות אלה, ולא נגד כניסת הנשים).
החוק הישראלי מכריז על שוויון האישה, על האיסור לסחור בה, על האיסור לאנוס אותה, על האיסור להטרידה מינית, על האיסור להפלות בעבודה. זוהי, לכאורה, עמדתה העקרונית הרשמית של מדינת ישראל. עליה גאוותה כאור לגויים. יהושוע רזניק מכריז על האמת המכוערת של דעות קדומות ואפליה, הרוחשת, למרבה הצער, מתחת לפני השטח.
טוב עשה רזניק שהעלה על סדר היום הציבורי את "הגבריות הישראלית" המחוספסת, הגסה, נטולת הרגש, שאכן זקוקה לדיון נוקב, עמוק ורציני. הגיע הזמן לעשות חשבון נפש עם מושגים שאולי שימשו את הציונות בתחילת דרכה, אך כיום הם סרח עודף מכביד ומזיק לנשים ולגברים כאחד. שכן גברים רבים, רבים מאוד, אינם יהושוע רזניק, והם סובלים, ממש כמו נשים, מן הסטראוטיפים הכובלים, הנוקשים, האנכרוניסטיים, המצרים את צעדיהם של גברים כמו של נשים.
טוב שיצא סוף כל סוף המרצע מן השק, ואפילו נשות ישראל תאלצנה להביט ברזניק, באמת, ובעצמן. להביט, להסיק, להחליט ולעשות.