"נבל ברשות התורה" הוא הביטוי העברי ממורשת ישראל שנוצר בדיוק כדי לתאר את מצבו של בנימין נתניהו בימים טרופים אלה. הפלא ופלא שמי שבדרך כלל נאבקים בחירוף נפש על כבודה של מורשת ישראל לקו פתע באמנזיה זמנית ושכחוהו.

כמעט שבע מאות שנה שהביטוי הקולע שטבע הרמב"ן מעטר את התרבות היהודית. משמעותו ברורה: יש התנהגויות מכוערות שאינן מתיישבות עם ערכי התורה ורוחה, אך לא נאסרו בה באופן מפורש; מי שמבצע התנהגות כזו אולי פועל ברשות, כלומר ללא איסור, אך הוא בבחינת נבל. קצר, קולע ומדויק. אכן, אין חוק מפורש על ספר החוקים הישראלי ואין הלכה פסוקה של בית המשפט העליון האוסרים על נאשם בעבירות שוחד והפרת אמונים להמשיך לכהן כראש ממשלת מעבר, או אף להרכיב ממשלה חדשה. אבל ברור שהתנהגות כזו היא נבלה, ומי שמבצע אותה הוא נבל.

אבל זה לא כל הסיפור. למעשה, כשטבע הרמב"ן את הביטוי שלא נס ליחו, הוא התכוון להביע אירוניה. האם — שאל — יתכן שיהיה אדם "נבל ברשות התורה"? בודאי שלא. לא יעלה על הדעת שהתורה תתן רשות למעשה נבלה שנוגד את ערכיה ורוחה. אז אם לא אסרה התנהגות כזו במפורש — יש להקיש את האיסור ולהוסיפו כתורה שבעל פה, כדי שלא ייצא שהתורה נותנת רשות למעשה נבלה. במילים פשוטות: גם אם אין איסור מפורש בחוק או בפסיקה שנאשם בעבירות חמורות יעמוד ברשות ממשלה, ברור שיש לפסוק איסור כזה, שלא יווצר "נבל ברשות החוק הישראלי". חוק יסודות המשפט מפנה את שופטי ישראל למורשת ישראל — וזה מה שהיא אומרת. (מובן שגישה פרשנית זו אינה רלוונטית למשפט הפלילי; אך הזכות להרכיב ממשלה שייכת למשפט המנהלי ובמסגרתו אין שום מניעה לפסוק ברוח זו).

נציגיו הקולניים של נתניהו, שכולם מכבדים את מורשת ישראל, מקפידים לשנן בכל ערוץ ובכל תכנית שאין מה לעשות — החוק מתיר לנאשם בעבירות שוחד והפרת אמונים להיות ראש ממשלה, וצריך לכבד את החוק, אז נתניהו צריך להיות ראש ממשלה. עוד רגע יטענו שמכיוון שהחוק אינו אוסר זאת — רצוי שראש ממשלה יהיה נאשם בפלילים; כך טוב וראוי וכמעט הכרחי. אימרו: נבל ברשות התורה — קדוש וצדיק הוא. אבל מה שמבצבץ מבין להטוטי לשונותיהם הארוכות הוא טיעון אחר, חמור לא פחות: "העם" אוהב את נתניהו, "העם" רוצה בשלטונו, ושום דבר אחר אינו משנה: לא התורה ולא פרשנותה.

במבט ראשון, זה טיעון תמוה. שהרי מדינת ישראל היא המאשימה את בנימין נתניהו בעבירות חמורות מאוד של מעילה באמון הציבור הישראלי, בשימוש לרעה בסמכותו כראש ממשלת ישראל, בפגיעה באינטרסים של אזרחי ישראל למען עשייה לביתו. נכון, חזקת החפות כמובן עומדת לו עד אשר יורשע בדין, אבל כשמדינת ישראל מאשימה את מי שעומד בראש הרשות המבצעת שלה שהוא עבר בשיטתיות על החוקים שמכוחם פעל — לא יתכן שהוא יוסיף לכהן בתפקיד. איך אפשר לטעון שאהבת "העם" מחייבת את המשך כהונתו של מי שהמדינה מאשימה?

אז זהו, שאנשי נתניהו מבדילים בין "מדינת ישראל", זו שמאשימה את נתניהו באמצעות פרקליטות המדינה בבית המשפט, לבין "העם". לשיטתם, "העם" איננו המדינה; הוא חשוב ממנה; הוא עליון לה; אהבתו לנתניהו גוברת על אישומיה הפליליים. אבל אם "העם" איננו המדינה — מיהו? הדוברים אינם מהססים: "העם" הוא "אנחנו — אנשי נתניהו ותומכיו"; מי שאינו איתנו — אינו חלק מן העם, ואין להתחשב בו, גם אם הוא "המדינה".

קוראים לזה פופוליזם. כידוע, זה מהלך מסוכן של עקיפת המדינה, המוסדות, הממלכתיות, ובמקום כל אלה ליבוי יצרים (בעיקר פחד וזעם) של ציבור באמצעות מסרים פשטניים. פניה פופוליסטית לציבור יכולה לעורר בו תחושת קיפוח — ובתוך כך גם הרגשה שרק הוא הראוי באמת לקבל החלטות; הוא, ולא "המדינה", על "האליטות" שלה, מוסדותיה המקצועיים, מיעוטיה, ושאר "טפילים" ו"בוגדים" שאינם "האנשים האמיתיים".

 יונתן לוימביא את דבריו של פרופ' יאן־ורנר מולר ש"מה שמבדיל פופוליסטים מפוליטיקאים אחרים הוא ההכרזה שלהם שהם, ורק הם, מייצגים את 'העם'. זו לא עוד מחלוקת פוליטית רגילה על שאלות של מדיניוּת, אלא קביעה שכל מי שלא מסכים איתך, פוליטיקאי או אזרח, לא באמת שייך לעם, ושכל מי שמתחרה בך הוא בלתי־לגיטימי לחלוטין". ומוסיף פרופ' מולר ומסביר: "למרות ההבדל בין המשטרים הפופוליסטיים השונים, שיטות הפעולה האופייניות להם יישמעו מוכרות להפליא לישראלים: שיסוי קבוצות חברתיות זו בזו, רדיפת מיעוטים, החלשת מערכת המשפט והשירות הציבורי, העברת משאבי מדינה למקורבים, הסתה נגד התקשורת והטלת מגבלות על האקדמיה והחברה האזרחית. אבל ככל שהתופעה עצמה מדאיגה, מולר מוטרד לא פחות מחוסר ההבנה שלה. "כבר שנה אנחנו שומעים שוב ושוב שבכל העולם 'העם' מתקומם נגד 'הממסד'", הוא אומר. "אבל זה לא תיאור אובייקטיבי של המציאות. זו הפנמה של הסיפור שהפופוליסטים מנסים למכור לנו: שהם באמת מייצגים את הציבור. צריך לזכור שבפועל רוב התנועות הפופוליסטיות זוכות לתמיכה של 15%–20% בלבד מהאלקטורט. זה לא 'העם'".

אז כשמאזינים שוב ושוב לדוברים החלקלקים שמדבררים את נתניהו, כדאי לזכור ש"נבל ברשות התורה" הוא ביטוי אירוני שמשמעו "אסור לפרש את החוק כך שיתיר לנבלים להסתובב עם רשות", ושפופוליזם מתיימר לדבר בשם "העם" נגד המדינה והממלכתיות, אבל מייצג קבוצות קטנות שיצריהן לובו.

פורסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 10.12.2019