ביום שבת אביבי של ערב ט”ו בשבט יצאתי לשוח בטבע. השמש הזהיבה שמיים כחולים, וכל עצי השקדיה פרחו בריח משכר, כיאה לערב חגם. טיפה שלווה, טיפה עונג; שיכרון בימי בצורת. אבל אזרחים נוספים רבים יצאו כמוני אל הטבע, וקולותיהם של שלושה, שצעדו מאחורי, רדפו והשיגו אותי. שיחת ערב בחירות. השלושה היו תמימי דעים, והם שבו וחזרו על אותם משפטים בתחושת ודאות מלאה בצדקתם המובנת מאליה: “בכל מדינה בעולם אזרחים נשבעים אמונים למדינה שלהם; בארצות הברית, בצרפת – בכל מקום. אין מדינה, חוץ מישראל, שמותר לאזרחים לא להיות נאמנים למדינה”. “אני רוצה לראות שאזרח בסוריה, במצרים, בירדן יעז להגיד שהוא לא נאמן למדינה שלו; תוך דקה הוא בכלא. רק בישראל – הכל מותר”. “כולם מסכימים לעקרון הזה של אזרחות רק בתנאי של נאמנות; אין אף אחד שחושב אחרת. רק שאף אחד לא מעז להגיד את זה”. “גזענות? איך זה יכול להיות גזענות? מה פתאום גזענות?”
 
החשתי את צעדי והצלחתי לפתוח מרחק גדול דיו שהדי השיחה נותרו מאחור. אבל ערב הבחירות בישראל – אי אפשר להשאיר את השיחה הזאת מאחור. כי האזרחים שאת קולותיהם שמעתי לא היו המון מוסת משולהב; הם היו אנשים מן השורה, בהליכת בוקר שבת בחיק הטבע. הם אזרחי המדינה, העם היושב בציון, והם המצביעים שישליכו את פתקי ההצבעה בבחירות. לכן חובה להשתתף בדיונם ולענות על שאלותיהם הרטוריות.  
 
אין מדינה דמוקרטית הדורשת מאזרחיה נאמנות. סוריה, מצרים וירדן אינן מדינות דמוקרטיות; ישראל מעולם לא השוותה את עצמה אליהן בשום דבר הקשור בתקינות דמוקרטית. גם לא לערב הסעודית, ללוב או לתימן. לעומת זאת, בארצות הברית, בצרפת, ובכל מדינה דמוקרטית אחרת, כל אזרח רשאי לחשוב ולהאמין בכל אשר הוא רוצה. מדינתו אינה דורשת ממנו שבועת אמונים, ואינה מתנה את המשך אזרחותו בשבועה כזו. כל המדינות, כמו ישראל, אוסרות מעשים של בגידה, כמו ריגול ומגע עם אויב. הן אוסרות מעשי אלימות, הסתה, וגם השתמטות מתשלום מיסים. אבל אלו מעשים, ולא מחשבות או אמונות. פגיעה בחופש המחשבה, המצפון והאמונה היא פגיעה יסודית וחמורה ביותר באושיות המשטר הדמוקרטי, ולכן כל מי שהדמוקרטיה קרובה ללבו יתנגד לה וילחם בה כל עוד נשמתו בו.
 
יש מדינות דמוקרטיות שדורשות שבועה ממתאזרחים חדשים, כלומר ממהגרים שמבקשים להתקבל כאזרחים. יש מדינות שדורשות ממתאזרחים ללמוד את תרבותן, את ההיסטוריה שלהן, את שפתן. זוהי דרישה סבירה ורצויה. מדינת ישראל אינה עושה כן, מכיוון שהיא מקנה אזרחות אוטומטית ליהודים, ואינה דורשת מהם דבר זולת יהדותם. חוק השבות הוא דרך המלך שבאמצעותה קונים מרבית המהגרים לישראל אזרחות, והקריטריון היחיד שחוק זה קובע הוא אתני-דתי. מי ש”מרוויחים” מחוק זה הם יהודי העולם; מי ש”מפסידים” ממנו הם פלסיטינים המבקשים לשוב ולחיות בתחומי מדינת ישראל.  (אלה, אגב, נדרשים גם היום להשבע אמונים כשהם מתאזרחים – אך סיכוייהם לקבל אזרחות קלושים).
 
“גזענות” היא לא בהכרח הצהרה גלויה ומפורשת על יחס שונה לבני קבוצה אחת לעומת בני קבוצה אחרת. גזענות יכולה להתבטא בתוצאותיהם של כללים, הסדרים, נוהלים ואידאולוגיות. למשל, אם מדינה כלשהי תאסור על גידול פאות וחבישת כיפה ניתן יהיה לומר שזו גזענות המכוונת נגד יהודים, כי הם ורק הם יהיו נפגעיו של האיסור. לכן גזענות היא תלויית הקשר. בישראל, ישנם חוגים חרדים קיצוניים השוללים את קיום המדינה, ומחכים לביאת המשיח. הם אינם נאמנים למדינה הציונית. ישנם גם חוגים יהודים השוללים את אופיה הדמוקרטי של המדינה, והיו רוצים לראות מדינה הכופה חוקי הלכה בלתי דמוקרטיים המפלים לרעה נשים, הומוסקסואלים, לסביות ורבים אחרים. בנסיבות של הבחירות הנוכחיות, הקריאה “אין אזרחות בלי נאמנות” אינה מכוונת אליהם. היא מכוונת רק לפלסטינים אזרחי ישראל, אשר מוחים על מעמדם בישראל כאזרחים סוג ב’, שאינם שווי זכויות והזדמנויות. לכן אפשר בהחלט לטעון שבהקשר הנתון – זוהי קריאה גזענית.
 
השבוע הזדמן לי לעיין שוב בהכרזת המדינה, היא “מגילת העצמאות”. זה המסמך המכונן, שקבע את קום מדינת ישראל, את אופיה ואת רוחה; המסמך התלוי בכל בתי הספר ומוסדות הציבור במדינה. המסמך שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קבע שזכויות האדם בישראל ינהגו על פיו. הכרזת המדינה היא מסמך ציוני לעילא: היא קובעת את זכותו ההיסטורית של העם היהודי לקיום ריבוני בארץ שבה חי בימי קדם; בארץ שאליה חזר, הפריח, והקים בה מחדש את ביתו. אבל ההכרזה מכריזה שמדינת ישראל היא גם מדינת כל אזרחיה. ההכרזה מקבלת את החלטת כ”ט בנובמבר, ומצהירה שמדינת ישראל תהיה מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי, המעניקה שוויון אזרחי מלא למיעוט הלא יהודי; שהיא תחיה בשלום עם שכנתה, מדינה דמוקרטית בעלת רוב פלסטיני, שתעניק יחס שוויוני למיעוט היהודי בקרבה; שמדינת ישראל תשתף פעולה עם האחדות הכלכלית בין שתי המדינות הללו. ההכרזה מבטיחה לכל אזרחי המדינה, ערבים כיהודים, “שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור ללא הבדל דת, גזע ומין; חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; שמירה על המקומות הקדושים לכל הדתות; נאמנות לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות”.
 
בקדשה את חופש הביטוי, המצפון והאמונה, מגילת העצמאות שוללת את הנסיון להתנות אזרחות בנאמנות, ואת הנסיון לפגוע בזכויות האזרח של הישראלים הפלסטינים. נאמנות לערכי המדינה היא דחיה מכל וכל של ססמת הנאמנות כתנאי לאזרחות בהקשר בו היא מושמע