חברת הביטוח מגדל, היועץ המשפטי לממשלה, המוקד לסיוע לעובדים זרים (עו”ד אורי שדה) והקליניקה למאבק בסחר בנשים באוניברסיטה העברית (עו”ד נעמי לבנקרון) הצליחו לשכנע את בית המשפט העליון לבטל את הפיצוי שנועד לאפשר לאיש ביקור שבועי ב”מכון ליווי”. המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלן, כתב שלא הוכח בסיס עובדתי לצורך של האיש לקיים מגעים מיניים דווקא עם “נערות ליווי” ולא עם בנות זוג; מעבר לכך, הוא קבע כי פיצוי כזה אינו תואם את תקנת הציבור ואין לאשרו:
 
“אין מקום לכך שבית המשפט יפסוק פיצוי שתכליתו מימון שירותי-ליווי. פיצוי כזה, כך אנו סבורים, מנוגד למגמתו של הדין הפלילי, במיוחד על רקע המציאות בישראל ומלחמת-החורמה של מערכות האכיפה בתופעות הכרוכות בתעשיית הזנות. יוטעם: שלילת הפיצוי איננה אכיפת מוסר גרידא; תכליתה למנוע עידוד ומימון של תופעות הכרוכות, למצער בחלק ניכר מן המקרים, בניצול, בגרימת נזק וביחסי תלות. המשפט הישראלי הוא אחד, ובתי המשפט המוקיעים את התופעות שתעשיית הזנות בישראל נגועה בהם הם אותם בתי משפט המתבקשים לפסוק פיצוי עבור שירותי-ליווי. הקול חייב אפוא להיות קול אחד. על רקע זה נאמר מפורשות: בהתחשב בדין הישראלי ובמציאות הישראלית, אין להכיר בשימוש בשירותיה של זונה כ”פיצוי” לניזוק, ואין מקום לכך שבית המשפט יורה על תשלום כסף, שלא ניתן אלא לומר עליו כי בסבירות גבוהה הוא ימצא את דרכו לכיסם של אלה המוצאים פרנסתם ברווחי הזנות.” (לפסק הדין במלואו ראו   http://elyon1.court.gov.il/Files/04/520/111/p19/04111520.p19.HTM )
 
נשיאת בית המשפט העליון הצטרפה להלכה, והדגישה כי אכן מעתה זוהי ההלכה העקרונית המחייבת (אם כי הבהירה כי תחולתה היא על מקרים כגון זה הנדון ולא בכל מקום בו עולות שאלות נזיקיות בהקשר של נשים מועסקות בזנות). הנשיא היוצא, ברק, הצטרף לתוצאה במקרה הנדון (ביטול הפיצוי) אך לא להלכה העקרונית, בה העדיף לא להכריע.
 
אכן אין ספק: הזנית אדם (לרוב אישה) פוגעת ב”תקנת הציבור” ואין לאפשרה או לאשרה. הזניה כרוכה כמעט תמיד גם בניצול קיצוני של חולשה, באלימות, בגרימת התמכרות לסמים ובקיצור תוחלת החיים של האדם המוזנה (לרוב – נשים). מתן גושפנקא משפטית לפסיקת פיצוי המאפשרת לנפגע תאונה “ביקור שבועי במכון ליווי” אכן מעודדת מי שמזנים נשים ולרוב פוגעים בהן בדרכים רבות ואכזריות. “ביקור במכון ליווי” אינו עיסקה כלכלית ככל עיסקת חליפין, שכללי השוק והגיונו צריכים לחול עליה: פלוני נותן כסף, אלמונית נותנת את השימוש בגופה, וכל פרטי ההסכם תלויים לחלוטין ברצונותיהם החופשיים. בהקשר של הזניה יש מעט מאוד “רצון חופשי” מצד האישה המוזנית, אם בכלל, והרבה מאוד שימוש ציני בגופיהן של מי שאין בפניהן אפשרויות אחרות ולא כוח להגן על עצמן מפני העושקים.
 
אין ספק, בית המשפט העליון פסק כהלכה, וההלכה המשפטית החדשה, כפי שנוסחה על ידי השופט רבלין ראויה ונכונה. ואולם מן הראוי לומר את הדברים בהדגשה רבה יותר. הזניה פוגעת פגיעה אנושה בכבודו הסגולי של האדם. היא הופכת אדם (לרוב אישה) מסובייקט אנושי אוטונומי לחפץ לשימושו המיני של האחר. במקרים רבים מאוד במציאות העכשווית אין הבדל של ממש בין “שימוש בזונה” ובין אונס: הנשים המוזנות מאולצות על ידי תכתיבים השוללים את “ההסכמה החופשית” שרק היא הופכת מגע מיני לליגיטימי. יתירה מכך: גם במקרים המועטים בהם האישה המוזנית מפעילה מידה כלשהי של “בחירה”, ואכן מבטאה “הסכמה” שמבחינה טכנית שוללת קיומו של אונס, עדיין יש במכירת האדם לשימוש מיני פגיעה בכבודו הסגולי של האדם, כלומר – בערך היסוד של החברה הישראלית; בתפיסה הבסיסית ביותר שלנו מהי אנושיות. על פגיעה כזו לא ניתן לאפשר גם לאדם עצמו למחול. גם אם היתה “הסכמה” של אישה פלונית להמכר לשימוש מיני – ולו לשעה בלבד, עדיין הפגיעה בכבוד האנושי הסגולי חמורה דיה כדי לאסור על ה”עיסקה”. ממש כפי שאנו שוללים מכירה עצמית לעבדות, גם אם ה”עבד” “מסכים” ואף “רוצה”, וכפי שאנו אוסרים על אדם לכרות איברים מגופו ולסחור בהם, גם אם זו דרכו היחידה לקיים את עצמו והוא “מעוניין” לעשות כן.
 
לכן, ההסדר המשפטי הראוי אינו יכול להתמצות באי פסיקת פיצויים הכוללים ביקור שבועי ב”מועדון ליווי”. על המדינה להכריז על עמדתה הערכית ולהגן על כבודו הסגולי של האדם על ידי איסור מכל וכל של “עסקאות” מכירה מכל סוג בו נמכר אדם אחד לשימושו המיני של האחר – ולו לזמן קצוב. מי ש”קונה” שימוש מיני בזולתו (“הלקוח”) צריך להיות מוגדר כמי שעבר עבירה פלילית – לפחות כמו מי שקונה סם מסוכן. מכירת אדם לשימושו המיני של האחר וקניית שימוש מיני באדם אינן דומות ל”יחסי עבודה”, בהם אדם מפעיל את כישוריו ויכולותיו תמורת שכר עבודה, ולא למסחר, בו בני אדם מעבירים זה לזה בעלות בסחורות שמותר לסחור בהן. העבודה מכבדת את עושיה; המכירה לשימוש מיני נוטלת את כבוד האדם. באדם אין לסחור, שכן הדבר נוטל ממנו את אנושיותו ומוריד אותו לדרגה של חפץ, וזוהי פגיעה אסורה בכבוד הסגולי. מדינה שחוק היסוד שלה מושתת על כבוד האדם וחירותו חייבת לכבד את עצמה ולאסור על פגיעה חמורה כזו.
 
וכן, בהחלט יש קשר הדוק בין שימוש בנשים לצרכים מיניים בתשלום ובין אינוסן, תקיפתן המינית והטרדתן המינית. כל סוגי ההתנהגות הללו מתייחסים אל ההיבט המיני של האישה כ”מצרך” או “טובין” שהגבר מעוניין בהם ולכן לוקח אותם בלי קשר לאישה
האדם אליהם הם שייכים. בכך כל סוגי ההתנהגות הללו פוגעים בכבוד האישה ומנציחים את מעמדה המופלה של האישה בחברה לעומת זה של הגבר. מיניותה של האישה היא חלק בלתי נפרד ממנה כיצור אנושי אוטונומי ובעל זכות לשליטה עצמית בגוף ובנפש הכרוכים זה בזה. זוהי עמדה ערכית שמדינת ישראל מכריזה על מחוייבותה לה, אך המציאות מראה כי עוד ארוכה הדרך עד שהמסר יופנם על ידי הציבור – ונבחריו הבכירים ביותר. לכן יש מקום לשוב ולשנן את הלקח, כפי שעשה השופט ריבלין בפסק הדין הנדון, וביתר שאת בחקיקה נגד צריכת זנות.