יום ירושלים היום; ברדיו בטח שירי ציון הלא תשאלי, עומדות היו רגלינו בשעריך וגבעת התחמושת, ועל כל גבעה ותחת כל עץ רענן – טקסים וחגיגות. ארבעים שנות איחוד ונצח. ומן השמיים יורד מבול. פשוטו כמשמעו. נפתחו להן הארובות הקמצניות האלה, ושופכות כל מה שיש להן. ויותר.
באנגלית, כשרוצים להגיד שהתקלקלה למישהו החגיגה, אומרים שירד לו גשם על המצעד. הביטוי הזר הזה שימש כנראה מקור השראה, ואלוהים, האלים, הגורל או המקרה החליט/ה/ו לעשות בדיוק את זה, פשוטו כמשמעו, ליום ירושלים. לארבעים שנות איחוד ונצח. לצחיחות הצהובה שלנו. וניתך לו מבול קטן על ירושלים ועל יומה. ואין יונה ולא עלה. רק עורבים.
וזה מצויין. כי גשם זה מה שאנחנו באמת צריכים כאן, בירושלים. לא יום. לא חג ולא חגיגות. אנחנו צריכים מים, אויר, נקיון, וכמובן – סובלנות הדדית, כבוד הדדי ודברים הרבה יותר מורכבים כאלה. ותקציבים. ופיתוח. ושלמישהו יהיה באמת אכפת מאיתנו. חגיגות לא עושות את זה. גשם הוא צעד בכוון הנכון.
אני ירושלמית. מלידה. וכבר שנים רבות מבחירה שנחשבת מתמיהה ביותר. לא סבירה ולא רציונלית. זו בחירה מהסיבות הנכונות: המשפחה שלי כאן, מרבית החברות והחברים הקרובים, הוטרינר, הספר, הירקן. הסינמטק. הדברים החשובים באמת, שהופכים בית לבית. (חוץ מהחתולים, כמובן). פעם הייתי גם ירושלמית מאוהבת בעירה וגאה. זה עבר מזמן. עכשיו אני ירושלמית. מפוכחת, כואבת, אבל נשארת. וזה הרבה. וזה מה שהעיר באמת צריכה – אנשים, שמוכנים לחיות בה, להיות חלק ממנה, לדבוק בה גם כשהיא בשפל ולא בשיא תהילתה.
כי כפי שכולם יודעים, ירושלים היא לא מאוחדת ולא חוגגת: היא ענייה, היא מוזנחת, היא מלוכלכת, מובטלת, עצובה וכואבת. רבים עזבו אותה, ורבים עוד יותר לא רוצים להתקרב אליה אפילו לפגישת עבודה. שער הגיא זה הכי קרוב שמוכנים להגיע. אחר כך נהיה גבוה מדי, קשה מדי, כבד מדי, חרדי מדי. מי צריך את זה. מי שבאים אליה הם פעמים רבות לא ממש ישראלים ולא ממש עובדים למחייתם ולכלכלתה. חלקם הופכים שכונות שלמות לשטעטלים. השכונה שלי, למשל, כבר מזמן בהסגר דובר יידיש (וצרפתית) של מכוניות שעוברות עם כרוזים ומודיעות לי מתי להפסיק לנשום כי שבת, ומתי לצאת לחגוג עם הרבנים כי פורים או ל”ג בעומר, ומתי לצום ולהתענות כי ככה רוצים ממני, ומתי ללכת ללוויה של צדיק או חסודה. ילדי השכנים כבר מזמן נועצים בי מבטים מבוהלים ומזועזעים נוכח כתפי החשופות, המוסיקה הישראלית שבוקעת (במתינות) מן האוטו שלי, והחתולים שאני מברכת לשלום ברחוב (חיות טמאות וכנראה מפחידות עד מוות עבור שכני וילדיהם).
בקיצור – עצוב. וכולם יודעים. שום חדש אין. אז מה עושים? חוגגים.
אז אתם יודעים מה – הגשם הוא החגיגה האמיתית. הוא לא מקלקל לי שום דבר, ההיפך: הוא משרה עלי את ההתפייטות הנוכחית. הוא מנקה ומטהר מעט. הוא אפילו נוטע טיפה תקווה. אז חג שמח!