הסיפור שלהלן הוא אמיתי. מדויק. הוא לא משל, לא אלגוריה ולא פרי דמיוני היצירתי. רק את השם החלפתי, מטעמי צנעת הפרט. השם האמיתי איננו “דודי דהן”, אבל הוא דומה מאוד.

דודי דהן הוא איש ברוך כשרונות. הוא חשמלאי ואינסטלטור, ויודע לרקום פתרון לכל בעיה שפוקדת אותי בהקשר של מגורים ואיכות חיים. זה שנים שאני מתקשרת לדודי כל אימת שמשהו משתבש או מצריך שיפור, או מחייב טיפול יצירתי, והוא לא מאכזב. בשעות הארוכות שבהן הוא מתמודד בסבלנות אין קץ עם הקשיים שאני מזהה או מייצרת, אנו משוחחים על דא ועל הא. רק לפוליטיקה אני משתדלת שלא נגלוש, כי דודי הוא ליכודניק שרוף, בדם, וקשה לי עם זה. הוא מחובר לכל ערוצי התקשורת של ביבי, מפיץ בווטסאפ סיפורים מסמרי שיער שהוא מקבל על ההתנכלויות למשפחת נתניהו, וקונה ללא סייג כל התקרבנות, הסתה והכפשה של מנהיג הליכוד. בעבר, כששאלתי אותו למה הוא לא שוקל לבחון צורות חשיבה פוליטיות אחרות, ענה בכנות שהוא מפחד. הוא מפחד שהערבים יחסלו את המדינה; הוא מפחד שהשמאל יוותר עליה; הוא מפחד לאבד; מפחד מן הלא נודע. אז הוא מצביע ביבי.

ב–17 בספטמבר דודי הצביע לבני גנץ. “אל תשאלי איזה אידיוט הייתי”, סיפר לי. “עמדתי מאחורי הפרגוד איזה חמש דקות עד ששמתי את הפתק במעטפה”. אבל הוא שם. כחול לבן. ולא התחרט.

שאלתי מה קרה, מה הביא אותו לזה. הוא היסס. ניחשתי: הילד או האשה? שניהם, ענה בצער. “ולא רק הם”. הוא לא יכול היה לשאת יותר את ההתבהמות, התוקפנות, הדורסנות, השנאה. שאלתי מה השתנה עכשיו לעומת הבחירות הקודמות ואלה שקדמו להן, והוא ענה שעד עתה הצליח לחיות בהכחשה. זה לא שלא שמע על הנהנתנות והשקרים והשימוש לרעה בשררה, אבל הוא בחר לא להאמין. זה לא שלא זיהה את ההתלהמות וההסתה, אבל הוא בחר לא להזדעזע. אלא שהעדויות הצטברו לממדים כאלה, שהוא לא יכול היה לשאת את הכיעור הזה יותר והחליט לראות ולדעת. הדיסוננס הקוגניטיבי היה יקר מדי.

“לא הייתי יכול לעשות את זה לבד”, הודה ביושר. “כמה חברים, שכל החיים הצבענו ליכוד, התחלנו לדבר. הבנו שלא יכול להיות שכל הסיפורים האלה עליו, כולם המצאות ועלילות שווא. גם כל התיקים הפליליים, גם כל העובדים במעון שהתלוננו על הגברת — זה פשוט יותר מדי. והתעמולה, והספינים”. והמסקנה? שצריך שינוי. שהגיע הזמן. על החיים ועל המוות — זה פשוט לא יכול להימשך כך יותר.

דודי גילה אומץ נדיר: הוא העז לבחון את עצמו, את אמונותיו, את השגור והנוח והבטוח והמובן מאליו שלו. הוא העז לשנות. הוא התעלה על הפחד מפני השמדת המדינה, מפני אובדן דמות האב המגוננת, מפני השינוי. עכשיו הוא מקווה לטוב ולא מצטער על הקפיצה.

ההתעוררות של דודי היא אחד הדברים המשמחים ביותר שאירעו לי בארץ הזו זה זמן רב. כבר הפסקתי להאמין ששינוי כזה יכול להתרחש. אז תודה לנשות ואנשי התקשורת שלא ויתרו, והמשיכו לדווח על מעללי נתניהו גם כשנדמה היה שהדברים נופלים על אזניים ערלות. תודה לנשות ואנשי רשויות החוק, שלא חדלו מעבודתם המקצועית למרות רדיפה והשמצות. תודה לאנשי כחול לבן, שהחליטו לקפוץ למים ולנסות להציע אלטרנטיבה שלטונית שדודי מסוגל לתת בה אמון.

אם דודי הצליח להתעלות על הפחד — גם אנחנו יכולים. בכירי הליכוד שעד היום לא העזו לראות ולדעת את מה שהם יודעים כבר עת ארוכה; רבות ורבים מאיתנו שעד היום לא העזו לסמוך על הישראלים הערבים ולשתף אותם בניהול המדינה כאזרחים שווי זכויות; אנשים ונשים בקרב “האליטות הישנות” שלא העזו להיפתח באמת לקבוצות של ישראלים שונים מהם; ישראליות וישראלים שמפחדים להרפות מרגשות הקיפוח והכעס שלהם; כאלה שמפחדים ממהגרים אפריקאים, ועוד ועוד.

בלי העזה לא נוכל לשנות, ובלי שינוי לא יהיה לנו עתיד טוב. שנה חדשה היא זמן להחליט על אומץ אזרחי. דודי הראה את הדרך, וצריך ללכת בעקבותיו.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ב-20.9.2019