הרוחות הרעות שגרמו לשופטי בית המשפט העליון בארצות הברית לכתוב טיוטת פסק דין ההופכת את פסק הדין Roe v. Wade וליטול מנשים את הזכות לגופן, מנשבות גם אצלנו. המשיבים את רוחות ההרס והרגרסיה הללו בצד זה של האוקינוס הם, כמובן, גורמים בימין האנטי-פרוגרסיבי: פורום קוהלת, מפלגת הציונות הדתית (הכוללת את תנועת נועם), “פורום הארגונים למען המשפחה”, “המרכז למדיניות הגירה בישראל”, חסידי מדינת הלכה וגדי טאוב. המאבק הנוכחי שלהם הוא להסיג אותנו אחור בכל הקשור בהכרה באלימות במשפחה ובהתמודדות עמה. הם רוצים להשיב ליושנה את עטרת התפקידים המגדריים המסורתיים, ושהמדינה תחדל להפריע לגברים לשלוט בנשותיהם. הם רוצים שגבר יהיה שוב גבר וישרור בביתו ובמשפחתו כמו בימים הטובים ההם, כשאיש לא התערב לפטריארך בנעשה בין כתלי מבצרו. ספציפית, המערכה הנוכחית שלהם היא למניעת הצטרפותה של ישראל לאמנת איסטנבול נגד אלימות במשפחה משנת 2014.

ההכרה הציבורית בתופעה הנפוצה של אלימות במשפחה, הפוגעת בעיקר בנשים, החלה בישראל, בקול ענות חלושה, רק בסוף שנות השבעים של המאה העשרים. מרשה פרידמן המנוחה, שהיתה חברת כנסת משנת 1973, מתארת בספרה האוטוביוגרפי “גולה בארץ המובטחת”, איך בשנת 1975הסביר לה מפקד משטרת חיפה ש”רק ערבים מרביצים לנשותיהם, לא יהודים”. זה היה המובן מאליו ששרר בימים ההם. כשניסתה להעלות את סוגיית הנשים המוכות לדיון בכנסת ודרשה שהנושא ייבדק ביסודיות היא נתקלה בלעג, ארסיות והכחשה מקיר לקיר. שר המשטרה דאז, שלמה הלל, אמר, לדבריה, במליאה כי “למרות שבחברה הישראלית קיימת ללא ספק מידה של אלימות, אין כל סיבה להאמין שקיימת בעיה מיוחדת של אלימות בתוך המשפחה. ואם קיימת בעיה כזאת, הוא המשיך, היא לא צריכה להיות עניינה של המשטרה. כמו דחיפות באוטובוס. הכאת נשים – אם יש בכלל תופעה כזאת – היא עניין פרטי”. הדיון בנושא הועבר לתת ועדה ונקבר שם בלי לעורר כל הד ציבורי.

מאבקה הבודד של מרשה פרידמן הכה שורש ונשא פרי: עוד ועוד נשים שברו את קשר השתיקה וניפצו את המיתוס שגברים יהודים לעולם לא מכים, אונסים או רוצחים את נשותיהם. בשנת 1991 כבר חוקקה הכנסת את החוק למניעת אלימות במשפחה, שמכיר בתופעה, מייחס לה חומרה, ומכונן סעד מיוחד של הרחקת בן הזוג האלים מן הבית. פעילות פמיניסטיות (שהראשונה בהן היתה רות רזניק, כלת פרס ישראל) הקימו מקלטים לנשים מוכות וילדיהן. אט אט הוקצו גם (מעט) משאבי מדינה לטיפול בקורבנות האלימות, כמו גם להעלאת מודעות של נשים כדי שתדענה לזהות ולעצור מערכות יחסים רעילות ומסוכנות. פעילות פמיניסטית נמרצת עוררה את התקשורת, ודיווחיה על מקרי אלימות ורצח מסמרי שיער גרמו לטלטלה וזעזעו את דעת הקהל. הרצח הנורא של מיכל סלה בידי בן זוגה הוליד פורום למאבק באלימות נגד נשים, ושירה איסקוב, ששרדה בקושי התקפה רצחנית של בן זוגה השוטר, הוזמנה להדליק משואה בטקס ערב יום הזכרון 2021. בטקס של שנת 2022 הדליקה משואה יעל שרר, שורדת של אלימות מינית קשה במשפחה.

כך הצליח הפמיניזם הישראלי לשבור בעשורים האחרונים את המחיצה בין “פרטי” ל”ציבורי”, בין “אישי” ל”פוליטי”. האלימות במשפחה, שבעולם הפטריארכלי נתפסה כפרטית ואישית – הובנתה מחדש כעניין ציבורי שהמדינה חייבת להתייחס אליו ולהתמודד עמו. האלימות במשפחה עדיין משתוללת וקורבנותיה רבים, הטיפול המוסדי חסר ומחדליו רבים, אך לפחות ברור לכל שזו בעיה אמיתית, מדממת, שעל המדינה להתמודד עמה. כלומר, זה ברור כמעט לכל: לא לקצה הימני, הרגרסיבי, של הקשת הפוליטית. זה מודאג מן ההתקדמות שהושגה בדם, יזע ודמעות, ודורש להשיב את הגלגל אחור.

בשונה מנציגי ציבור אטומים בשנות השבעים, שדבקו בעיוורונם וסרבו להכיר בקיומה של אלימות במשפחה, אנשי הימין הרגרסיבי, אנשי נועם, קוהלת, האיחוד הלאומי ודומיהם, אינם מכחישים אותה. עמדתם נוראה עוד יותר: מתוך מודעות לקיום התופעה הם קוראים למדינה להרפות ממנה, להסיר ממנה ידיים, ולהניח לה להתרחש באין מפריע. הם שואפים לרגרסיה כמו זו שמשטריהם האפלים של ולדימיר פוטין ברוסיה ורג’פ טאיפ ארדואן השליטו בארצותיהם בשנים האחרונות: שהחוק והמשטרה ייצאו מן הבית, ויניחו לבני המשפחה להסתדר לבד. ואם האשה מוחלשת ומאוימת על ידי גבר תוקפן – זו בעיה שלה, כפי שהיה בעולם הפטריארכלי מששת ימי בראשית. עשרים אלף תלונות בשנה על אלימות במשפחה? לשיטתם – יש למנוע את הגשתן, והבעיה נפתרה. עשרות נשים נרצחות מדי שנה בידי בני זוגן? שיתנהגו יותר יפה ולא יביאו את זה על עצמן.

בדף עמדה שפרסם, מרכז רקמן לקידום מעמד האשה בפקולטה למשפטים בבר אילן מבאר שמאז שנכנסה לתוקף, בשנת 2014, אמנת איסטנבול מהווה את הסטנדרט הבינלאומי המקובל ביחס להתמודדות עם אלימות במשפחה. ארבעים מדינות חתמו עליה ושלושים כבר אשררו אותה (בהן כל מדינות מערב אירופה). האמנה קובעת שכדי שהמאבק באלימות במשפחה יהיה אפקטיבי, יש לכונן שיתוף פעולה מסודר וקבוע בין המדינה, המגזר הפרטי, מערכות החינוך, רשויות האכיפה וארגוני החברה האזרחית. האמנה מתווה דרך להסדרת שיתוף פעולה כולל כזה בארבעה תחומים: מניעה, הגנה, העמדה לדין וניטור.

 מרכז רקמן, ברשות פרופ’ רות הלפרין-קדרי, מסביר ש”הצטרפות לאמנה תאפשר לישראל לגזור מהסטנדרטים המפורטים באמנה תוכניות עבודה ברורות עבור כלל הרשויות, ובכלל זה תבהיר את האופן שבו גופי האכיפה, המניעה והטיפול במדינה צריכים לעבוד יחדיו”. כלומר, הצטרפות לאמנה ומימושה יסייעו לישראל לטפל בדיוק בעקב אכילס שלה: תיאום בין מערכות, מימוש יעדים, ואכיפה אפקטיבית. כך, למשל, האמנה מחייבת הכשרה ייעודית של שוטרים, שופטים ועובדים סוציאליים כדי לשפר את טיפולם בתופעה.

מנגד, הימין הרגרסיבי מהלך, כרגיל, אימים. עלה התאנה המופרך שמדי פעם אנשיו מנסים לכסות בעזרתו את ערוות השוביניזם החשוך שלהם, הוא שהאמנה תפגע במשילות הישראלית וברוב היהודי במדינה. איך? לשיטתו של ראש “המרכז למדיניות הגירה בישראל”, ד”ר יונה שרקי, כל אישה בעולם שתטען שהיא סובלת מאלימותו של בן זוגה, או שהיא בסכנה לכריתת דגדגן – תמלט לישראל, ובגלל אמנת אסטנבול לא נוכל לגרשה חזרה לארצה. כך תוצף הארץ במיליוני גויות, ובא הקץ על ישראל כמדינת העם היהודי. עלבון לאינטליגנציה? בודאי. גם בגלל שתרחיש האימים לא התרחש באף מדינה שכבר אשררה את האמנה, וגם בגלל שיישום האמנה כפוף לאמנת הפליטים, שעליה ישראל כבר חתמה ב-1954, כשעוד זכרנו מה זה להיות פליטים… אבל למה לבלבל בעובדות, כשאפשר להפחיד עם מליוני שיקסס?

סעיף אחד באמנה, סעיף 59, יכול היה באמת לשפר את מצבן של נשים לא ישראליות השוהות בישראל, ולהסיר מעלינו את החרפה של המדיניות הנוהגת כיום. שהייתה בישראל של אשה לא ישראלית (ולא יהודיה) הנשואה לישראלי, תלויה בבן זוגה. ישנם מספר מקרים מעוררי חלחלה, של נשים כאלה שסובלות אלימות מידי בן הזוג, אך אינן יכולות להתגרש ממנו, כי הגירושין יובילו לגירושן מן הארץ. סעיף 59 לאמנה היה מונע מנשים אומללות כאלה את הבחירה בין אלימות בבית לבין גירוש. אבל, למרבה הצער, ישראל כבר הודיעה שהיא מסתייגת מן הסעיף ולא תאמץ אותו. אז על מה זעקות השבר של הימין הרגרסיבי? מה הם רוצים?

מבעד לאצטלת המשילות והרוב היהודי, הרב יאיר קרטמן, שפועל בנחישות להפיכת ישראל למדינת הלכה, אומר מדי פעם את האמת: מה שמפחיד אותו ואת דומיו זה שאמנת איסטנבול קוראת תיגר על המבנה הפטריארכלי; אותו מבנה חברתי שהופך כל גבר לריבון במשפחתו ובביתו, ומכפיף למרותו את נשותיו, ילדיו ושאר החוסים תחתיו. אותו מבנה שמניח, משמר ומחזק אי שוויון מהותני בין נשים וגברים, ושהפקיר נשים לגורלן המר בידי בני זוג אלימים. בנייר העמדה של ארגונו, “תורת המדינה”, קרטמן מכנה את אמנת איסטנבול “האמנה לחינוך מחדש”; החינוך החדש הזה, נגד אלימות במשפחה, מוצג כסכנה לסדר החברתי העתיק שמעניק לקרטמן וחבריו כוח עודף שיוכלו לנצל לרעה. כן, באמת, עד כדי כך הם חשוכים.

המאבק של הימין הרגרסיבי בישראל הוא אותו מאבק שגרורות אחרות שלו נחלו בו הצלחה בחסותם של מנהיגים הרסניים כמו פוטין, ארדואן וטראמפ, שמחריבים את זכויות האדם ואת התקווה לחיים טובים יותר. גם אם הם חוששים מבחירות, אסור לשרי הממשלה, וגם הימנים שבהם, להתדרדר לתהומות שפלים כל כך, ולהשיב אותנו לא לשנות השבעים – אלא לתקופת האבות, הפטריארכים. ארגוני הנשים ושאר אזרחי המדינה צריכים לעמוד על המשמר ולהשמיע קול ברמה נגד המזימה המסוכנת הזו.

התפרסם במדור הדעות של עיתון הארץ ביום 18.5.2022