הצירוף “יהודית דמוקרטית” מתייחס למדינה דמוקרטית שמרבית אוכלוסייתה יהודית ומיעוטה ערבית פלסטינית; זאת לצד מדינה “ערבית דמוקרטית”, שנועדה להיות המדינה הדמוקרטית שמרבית אוכלוסייתה ערבית פלסטינית ומיעוטה יהודית. החלטת האו”ם מכ”ט בנובמבר 1947, שאנו מציינים בהתרגשות גוברת מדי שנה, הסכימה טנטטיבית ששתי מדינות כאלה יוקמו בשטח פלסטינה-א”י שהיה תחת המנדט הבריטי (ההחלטה, אגב, לא השתמשה בצירופי המילים הללו, והדגישה דווקא את זכויות האדם ובמיוחד זכויות האדם המשתייך למיעוט הלאומי בכל מדינה חדשה, ולא את זכויות הרוב המתבטאות בהליך הדמוקרטי).

ההחלטה קובעת שהמדינות החדשות יוכרו על ידי אומות העולם ויתקבלו למשפחת העמים אם יסכימו לקבל את עקרונות מגילת האו”ם (כלומר הגנה על זכויות אדם), לקיים אחדות כלכלית ביניהן, למשטר בינלאומי בירושלים, ולהגנה מלאה על זכויות המיעוטים הלאומיים החיים בהן. כל אחת משתי מדינות הלאום שבדרך נדרשה להבטיח שתגן על המקומות הקדושים לכל הדתות, ושתבטיח את כל זכויותיהם האזרחיות של אזרחיה השייכים ללאום האחר. שתי המדינות נדרשו להבטיח שהתחייבויותיהן בלתי הפיכות, ושהן יכוננו חוקות שיעגנו את כל ההסכמות האמורות.

הישוב העברי, כפי שכינה את עצמו אז, קיבל את הדרישות, ושיגר לאו”ם מסמך בו הוא מסכים לקבל עליו את כל ההתחייבויות. מסמך זה הוא הכרזת המדינה. זו קובעת שמדינת ישראל תעניק לאזרחיה הערבים זכויות אזרחיות, מדיניות וחברתיות מלאות, ללא הבדל דת, גזע או שפה; שהיא תגן על המקומות הקדושים לכל הדתות ושתסכים לאחדות כלכלית עם המדינה הפלסטינית. כמפורט בדרישת האו”ם, התחייבות זו אינה הדירה, וקבלת ישראל לקהילה הבינלאומית מותנית בה.

הכרזת המדינה אינה מסתפקת בקבלת תכתיבי האו”ם, אלא מוסיפה ומבהירה שמדינת ישראל תהיה גם ציונית: היא תהיה פתוחה לקיבוץ גלויות ישראל, וערכי החירות, הצדק והשלום שבהם תדבק יפורשו בה ברוח חזונם של נביאי ישראל. זו, אגב, כל המשנה היהודית של ההכרזה; אף מילה על דתיות, לאומנות, משיחיות, בית המקדש או הדרת נשים; אלה לא היו חלק מן החזון הציוני. שילוב הניואנס הציוני הזה עם הערכים האוניברסליים של מגילת האו”ם הוא המסד שעליו נתכוננה הזהות הישראלית.

מנהיגי הישוב העברי שניסחו את הכרזת המדינה לא היו צדיקים: המחקר ההיסטורי חשף מזמן שבן גוריון ושותפיו איפשרו ואף עודדו גירוש אוכלוסיה פלסטינית אזרחית ונישולה מאדמתה וישוביה. גם ההפליה בין יהודים על בסיס השתייכות עדתית ופוליטית ידועה מזמן לשמצה. אבל למרות הפגיעה הקשה שפגעו בפועל בזכויות האדם, המנהיגים המייסדים  הציבו לקהילה המדינית החדשה שהקימו חזון הומניסטי. גם אם לא מימשו את הערכים ההומניסטיים ובפועל פגעו בקבוצות מוחלשות לרבות בני המיעוט הלאומי, הם שאפו לאופק שוויוני ומכבד. האידיאל שהציבו למדינה החדשה נועד לדרוש מבניה ובנותיה להתרומם ככל יכולתם, להתעלות על עצמם ולגדול ברוח השוויון, החירות וכבוד האדם, הצדק והחמלה. המראַה שהמייסדים עיצבו למדינה החדשה ייפתה את דמותה כדי לעודדה להתנשא לממדי היופי הנשקף לו ממנה.

שבעים שנה מאוחר יותר, כשמצבה של ישראל יציב ובטוח לאין שיעור, כשזהותה כמדינת לאום יהודית אינה מוטלת בספק, הנהגתה בחרה להתנער מן ההתחייבות קבל עם ועולם שנועדה להיות בלתי הפיכה. במקום להיות “אור לגויים”, הנהגת ישראל ניצלה את הרגרסיה העולמית כדי לסגת מן החזון ההומניסטי ומן האופק המכבד שנקבעו בהכרזת המדינה. במקום מראה מייפה, הדורשת להתרומם לממדי אידיאל, ההנהגה הפוליטית בת זמננו הציבה בפני אזרחי ישראל מראה המשקפת ומגדילה את כיעור ההתנשאות והבדלנות; בבואה המוותרת על שאיפה לשיפור.

מהלך זה רע וכואב במובנים רבים. הויתור על אידיאל והעדפת המציאות הפגומה מעידים על רפיון הרוח, הסתפקות במועט ערכי וויתור עצלני וחסר מעוף על שיפור עצמי וגדילה. זוהי התבוססות במצוי וטריקת הדלת בפני הרצוי. זו הפניית גב לשאיפה לתיקון עולם, שהיא תמצית הנשגב בתרבות היהודית. בנוסף, זו הודאה בחוסר היכולת להכיל מורכבות; בכניעה לפשטנות החד-ממדית. השילוב המאתגר של ציונות וזכויות אדם אוניברסאליות ננטש. הוא לא התפשר ולא איפשר להסתגר בתחום הנוחות המרופד. הוא דרש התמודדות עם צרכי האחר כמו גם עם פחדים קמאיים, דעות קדומות ושבטיוּת של הרוב. הוא חייב הגינות ופתיחות, קבלת השונה והתגברות על אנוכיות. כל אלה נזנחו בהתלהבות ביום הולדתה השבעים של המדינה לטובת הסתגרות חשדנית, שונאת זרים, המתיפיפת בתחושת עליונות יהודית ומבטלת את הזולת.

בבואה מכוערת במראה הקולקטיבית יכולה לרפות ידיים ולעודד להסכין עם הכיעור. אבל זה לא הכרחי. הגדלה מבעיתה של פגמים וחולשות יכולה לדרבן להתעשתות והתחלת שינוי. חוק הלאום הרע אינו גזירת גורל הכופה עלינו לאמץ את כיעורו. הוא יכול לעורר אותנו לשאוף להשתנות ולהתיפות. לפעמים דווקא כשיורדים עד התחתית מתחשק לשנס מתניים ולהתחיל לעלות. ואם נרצה לא תהיה זו אגדה.

דברים אלה מסתמכים על מאמר אקדמי הבוחן ביסודיות את החלטת האו”ם מכ”ט בנובמבר 1947 ואת הכרזת המדינה, שנשלחה כתשובה לאו”ם והביאה להתקבלותה של ישראל לארגון

המאמר התפרסם בעיתון הארץ ביום 30.7.2018