לא על דו”ח וינוגרד (או אור), ולא על סופת השלג שהעלתה את מפלס הכנרת. ברגע הקצר שבין התעלות השלג והירידה אל המאבקים הצפויים כל כך סביב הדו”ח, אני מבקשת להפנות תשומת לב אל אירוע שצריך היה לאתגר את תשומת לבנו, אך חלף ללא כל עניין: ביקורה בישראל של שליחת האו”ם לחופש דת ואמונה, אסמה ג’נג’יר; ביקור שזכה לידיעה קטנה בתחתית עמוד 6 של “הארץ”. השליחה נפגשה עם אנשי דת בישראל, לרבות רבנים ראשיים, והביעה “תמיהה” על שנשים בישראל מנועות מלשמש כדייניות. את הסברו של הרב הראשי כי “לימוד הלכה הוא עול ונשים פטורות ממנו” דחתה השליחה בסלידה הראויה. היא ביקרה בחריפות את ההפרה המחפירה של זכויות אדם בישראל: העובדה ש 200,000 איש החיים בקרבנו אינם מסווגים על ידי המדינה לשום “עדה דתית” מוכרת, ולכן הם מנועים מלהתחתן בישראל. היא הדגישה שגם לאנשים שאינם משוייכים על ידי המדינה ל”עדה דתית” מוכרת יש זכות אדם בסיסית ויסודית להקים משפחה. היא ביקרה את העובדה שרק גיור אורתודוכסי מוכר בישראל, ולא גיור קונסרבטיבי או רפורמי. במקביל, השליחה ציינה לרעה את העובדה שברצועת עזה מופעל לחץ גובר והולך על נשים לעטות רעלות, ואילו בני המיעוט הנוצרי סובלים מאפליה, מאלימות, ואף מרצח.
 
הידיעה על ביקורה של שליחת האו”ם לחופש דת ואמונה “הגיעה” כאמור לתחתית עמוד 6 של עיתון “הארץ” (איני יודעת אם זכתה כלל לסיקור בעיתונים אחרים). גם שם, כותרתה היתה “האו”ם: חמאס הגביר הלחץ ללבישת רעלות”. עדות חיה לעריכה עיתונאית מגמתית ומטעה, גם בעיתון אליטיסתי. עדות חיה גם לעוורון שלנו, שהתקשורת אינה מסייעת להתפכח ממנו. את הפונדמנטליזם הדתי של החמאס קל לנו לראות: הרעים הפרימיטיביים המפלים הללו מכריחים את נשותיהם לכסות את פניהן! איזו אכזריות! איזו ברבריות! כמה נמוך ונקלה! את הפונדמנטליזם הדתי שלנו, הברברי, האכזרי, המביש, אנחנו לא רואים גם כשהוא זורח באותיות קידוש לבנה לא רק במציאות, אלא גם בדבריה של שליחת האו”ם. בישראל קיים תחום משפטי שלם, גדול וחשוב, דיני אישות ומשפחה, בו השליטה המדינה, מדינת ישראל, דתיות אנכרוניסטית הפוגעת ברגל גאה בזכויות אדם בסיסיות. אצלנו, בישראל, אזרחים זוכים להנות מדיני משפחה רק אם הם מוכרים על ידי “עדה דתית” כלשהי כשייכים אליה; אחרת אינם יכולים להנשא, להתגרש או להביא את מצוקותיהם וסכסוכיהם בפני בית דין כלשהו. גם אם הם משלמים מיסים ומשרתים בצבא. אזרחים ישראלים המשוייכים ל”עדות דתיות” שונות – אינם יכולים להנשא זה לזה. בהפרדה גזענית מחפירה שאין לה אח ורע בשום מדינה המתיימרת להיות דמוקרטית. זאת ועוד: כדי להסתפח ל”עדה הדתית” היהודית – על המבקש לעבור הליך גיור אורתודוכסי ממושך ומחמיר, למרות שמרבית יהודי העולם שייכים לזרמים יהודיים אחרים. וכמובן, נשים בישראל, בין שהן כפופות לבית הדין של העדה היהודית (בית הדין הרבני) ובין שהן כפופות לבית הדין של העדה המוסלמית (בית הדין השרעי), מופלות לרעה באופן גלוי, מפורש ובוטה. הן אינן נהנות אפילו ממראית עין של שוויון, וחוק שיווי זכויות האישה קובע זאת מפורשות: השוויון אינו חל בתחום דיני האישות והמשפחה.
 
את כל הרעות החולות הללו אנו מקבלות ומקבלים כמובן מאליו; כגזירת גורל; כמצב טבעי שלא ניתן לערער עליו. כאילו לא יכול להיות אחרת. כאילו הכנסת, בית המחוקקים הריבוני שלנו, לא יכול מחר בבוקר לחוקק חוק משפחה דמוקרטי וליברלי, שוויוני ונאור, כפי שהכרחי במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית. אם האזרחים יורו לנציגיהם לעשות כן, כפי שראוי בדמוקרטיה. פה ושם אנו מוחים ומוחות על עוולות בלתי נסבלות הזועקות לשמיים: על עינויי דין של גרים, או של עגונות. אך על עצם העובדה שבמו ידנו אנו מאפשרים מציאות משפטים בה אנשים הם “פסולי חיתון”, “זקוקות חליצה”, “נשים מורדות” – איננו חושבות וחושבים לערער.
 
עד כאן – אין חידוש. כך היה מיום הקמת המדינה ועד עצם היום הזה. אבל בעת האחרונה, עם התגברות הפונדמנטליזם הדתי בארץ כבעולם, המצב לא רק שאינו משתפר – אלא מתדרדר. כה הורגלנו ב”סטטוס קוו” המבעית, שעם ההקצנה הדתית – אנו מקבלים גם את שחיקתו והנסיגה אחורה אפילו ממנו. כך, ה”חוקה בהסכמה” שמבטיחה לנו הממשלה נועדה להנציח את המצב הבלתי קביל של העדר חוק משפחה, ושליטת ההלכות הדתיות האנכרוניסטיות והבלתי דמוקרטיות. החוקה המתוכננת נועדה “לא להתערב” בכל הקשור באישות ומשפחה, כלומר – להותיר על כנו את ההסדר הקיים, כלומר – להכיר באפלייתן המפורשת של נשים בכל הקשור בדיני משפחה, ובכפיה הדתית על כל תושבי המדינה. במקביל, המדינה (מפי הפרקליטות) מגנה על הסדרים חדשים של חברות האוטובוס במדינה, בקווי “מהדרין”, המפרידים בין נשים לגברים ומקצים לנשים את הספסלים האחוריים באוטובוסים. ממש כמו לשחורים בארצות הברית בימים הרעים מאוד ההם. וגם החוקה החדשה המתוכננת תקדיש בודאי סעיף מיוחד לאפשר אפלית נשים בתחבורה הציבורית.
 
ואם לא די בכך, החלה עתה מערכה חדשה – נגד חופש הביטוי של הומואים ולסביות בישראל. הפונדומנטליזם הדתי זוקף ראש מכוער להדהים, ומבקש לעגן בחוק יסוד, לא פחות, (חוק יסוד “ירושלים”), איסור על הומואים ולסביות להתבטא בפומבי ולהציג בגלוי את נטיותיהם המיניות. זאת, כמובן, כדי “להגן” על “רגשות דתיים”. אותם “רגשות” שמפניהם איש בישראל אינו זוכה להגנה. סביב הצעת חוק מכוערת ז