זקנו של פידל

במיטב המסורת הקולוניאלית, ככרות הוואנה, מבצריה, בנייני המידות והקתדרלות משווים לה תפארת אירופאית נושנה. החוף, על גליו המשתברים, מוסיף את לווית החן הנחוצה, ועצי הדקלים הטרופיים את הנופך האקזוטי. מכוניות הפאר האמריקניות של שנות החמישים תורמות לעיר את הסוריאליזם ההזוי הייחודי לה, והמוסיקה מערסלת ומטלטלת ומשכיחה. כלבים מכל סוג וגודל רובצים לשנת סיאסטה על מפתני הבתים. התערובת הססגונית של גזעים אנושיים על צבעיהם המגוונים מרתקת את העין, במעין חזון אחרית הימים.

אבל בתי המגורים של הוואנה מתפוררים, ודירות התושבים חשופות וריקות; כבישי הבוץ הופכים למדמנה בכל גשם טרופי ותורים עייפים משתרכים בפתחי תחנות החלוקה של מצרכי מזון בסיסיים תמורת תלושים. החיים מתנהלים בעצלתיים. אין לקראת מה למהר. אנשים טרודים בהישרדות ופניהם אומרים תבוסה. רק על גדרות ולוחות מתנוססות פיסות כרזות בשבח המהפכה והניצחון.

חלום ושיברו. כל כך הרבה הבטחה היתה כאן. התלהבות, אמונה. חוצפה ילדותית של בטחון בצדקת הדרך ותקווה שדומה שדבר לא יוכל לה. לבנות עולם חדש, חופשי, צודק, שוויוני. להתנער מעול העבר המשעבד, המשפיל, ולצעוד אל השמש העולה.

לא חלפו עשורים רבים, והאור בעיניים איננו. המהפכה העלתה אבק, והאוטופיה בוששה לבוא. וחיי היום-יום קשים ושוחקים. מאבק הישרדות מתמיד, שעה אחרי שעה. סיסמאות “העולם כולו נגדנו” ו”לא ניכנע לתכתיבים” דהו על שלטים מסמורטטים.

למה זה צריך היה להגיע לכך? למה לא הצליח להיות אחרת? האמברגו האמריקאי הוא תירוץ מצויין, אך האם יכול היה להיות אחרת בלעדיו? דומה שאיש כבר אינו מתחבט ומתלבט. רק עייפים. רוצים שינוי. כל שינוי. קפיטליזם פרוע וחומסני, אנרכיה, הגירה. ובלבד שיסתיים כבר החלום שהפך לסיוט.

הבטתי בתמונת פרופיל של החוזה, המנהיג, זקנו עבות כמו גבותיו. ולרגע מתעתע אחד התחברו תווי פניו לדיוקנו של חוזה מזוקן אחר, זה של מדינת היהודים, המשקיף בדרך להרצליה. החוזה שהאמין כי כל שנחוץ הוא לרצות ולעשות, ולא להכנע לתחלואי העבר. שהאמין שאין סיבה בעולם שלא נוכל לכונן אוטופיה של חסד וצדק.

הרצל, פידל, ועידן המהפכות השבורות.