יש יופי היסטורי מרגש בבחירה הפלסטינית לחזור אל כ”ט בנובמבר ולתקן, מקץ 65 שנה, את מה שלא השכילו לעשות נכון בסיבוב הראשון; לסגור מעגל ולשפר ביצועים.

כזכור, בכ”ט בנובמבר, 1947, קיבלה עצרת האומות המאוחדות את החלטת החלוקה, והצביעה בעד הקמתן של שתי מדינות בשטח פלסטין-ארץ-ישראל; האחת “ערבית”, כלומר שרוב אזרחיה יהיו ערבים, והשנייה “יהודית”, כלומר שרוב אזרחיה יהיו יהודים. נקבע ששתי המדינות תהיינה דמוקרטיות, ושכל אחת מהן תכונן חוקה, בה ייקבעו סדרי המשטר וזכויות האדם. כל אחת מן המדינות נדרשה להתחייב לקיים שוויון מלא לכל אזרחיה, להגן על זכויות המיעוטים, לשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות, להביע מחויבות לעקרונות האמנות הבינלאומיות ולשתף פעולה עם ארגון האומות המאוחדות. שתי המדינות נועדו להיות שותפות באחדות כלכלית, וירושלים נועדה להיות בשליטה בינלאומית. שתי המדינות נקראו למלא את הנדרש מהן, והובטח להן שלכשיעמדו בדרישות – הן תזכנה בהכרה בינלאומית ותתקבלנה כחברות באו”ם.

הנהגת היישוב העברי, ובראשה בן גוריון, קיבלה את החלטת האו”ם בברכה. בן גוריון אף הכריז כי החלטת החלוקה היא הרגע החשוב ביותר בהיסטוריה היהודית החדשה. מקץ חצי שנה, במחצית מאי 1948, קרא בן גוריון, בשם היישוב העברי בארץ ישראל, את מסמך קבלת החלטת החלוקה, הוא הכרזת המדינה (או “מגילת העצמאות”, כפי שאנו נוטים בטעות לכנות את המסמך). הכרזת המדינה מודיעה לאו”ם שהיישוב העברי בארץ ישראל מקבל לחלוטין את החלטת החלוקה מיום כ”ט בנובמבר; שהוא מקבל את רעיון האחדות הכלכלית עם המדינה הערבית שתקום ויפעל לכינונה; שהוא מתחייב לכונן חוקה, כאמור בהחלטת החלוקה; שהוא מתחייב לקיים שוויון אזרחי מלא, להגן על זכויות המיעוטים, לשמור על המקומות הקדושים לכל הדתות ולשתף פעולה עם האו”ם. בתמורה להכרזה זו, אומות העולם הכירו במדינת ישראל, וקיבלו אותה לארגון האו”ם.

למרבה הטרגדיה, ההנהגה הפלסטינית לא השכילה לקרוא את המפה הפוליטית, האזורית והבינלאומית, ועמדה בסירובה לקבל את החלטת החלוקה. תושבי פלסטין, ובמיוחד צבאות מדינות ערב, תקפו את היישוב היהודי בארץ ישראל, וגררו את האזור למה שאנו מכנים “מלחמת העצמאות”. התוצאה הייתה, כידוע, שאנחנו איבדנו אחוז שלם מן האוכלוסיה, ואילו הפלסטינים חוו את מה שהם מכנים “האסון”, הנָכְּבָּה: חורבן וגלות. ומאז, לצד קליטת עליה, בניה, ופיתוח הארץ לטובת כל תושביה, אנחנו לכודים ביחד עם הפלסטינים במעגל שוטה של נקמת דם אינסופית, שמגשימה את חלום הבלהה של ארץ אוכלת יושביה.

והנה, מקץ 65 שנה, לקח על עצמו אבו מאזן לתקן את המעוות. כנגד כל הסיכויים, הוא החליט לחזור לכ”ט בנובמבר ולתקן: לקבל את החלטת החלוקה. לקבל שבטריטוריה של פלסטין-ארץ-ישראל תשכונה, זו לצד זו, שתי מדינות: אחת יהודית, ישראל, ואחת ערבית, פלסטין. לקבל ששתיהן תהינה עצמאיות, דמוקרטיות, רודפות שלום, מחויבות לעקרונות האו”ם, ומשתפות פעולה זו עם זו ועם ארגון האומות.

את ששים וחמש השנים שחלפו אי אפשר להשיב. את הדם שנשפך, את הכאב שנגרם, את הטראומות שהצטברו – אי אפשר למחוק. אבל טוב מאוחר מלעולם לא! טוב איחור של 65 שנים מאיחור של 66 שנים, או 166, או 660… טוב היום מיום לא ידוע בעתיד המעורפל! זה הרגע לשמוח. להתרגש. להתחבק. לרקוד ברחובות בעיניים נוצצות ולחות. “אל תגידו יום יבוא – הביאו את היום, ובכל הכיכרות הריעו לשלום…”. אבו מאזן לקח על עצמו להביא את היום, ולנו נותר קודם כל להריע בכיכרות לשלום. שחס וחלילה לא תספר ההיסטוריה איך בשנת 1947 היו הפלסטינאים קטני אמונה ופספסו את ההזדמנות, ובשנת 2012 היו אלה הישראלים…