הרבה דברים נשברים, משתנים, מתחברים מחדש אחרת בקיץ 2014. אחד מהם הוא המוסכמה שכשתותחים רועמים – עלינו לשתוק עד יעבור זעם. מנגד, נשחקה נכונות ציבורית רחבה להכיל התבטאויות מגוונות – לפחות כשהן מושמעות על ידי ישראלים יהודים, “משלנו”. במילים אחרות: יותר אנשים מעזים, מוקדם יותר בתהליך הלוחמה, לשאול שאלות, להביע ספקות, למתוח ביקורת; במקביל, הנכונות של חלקים גדולים בציבור “לספוג” גילויים כאלה של חשיבה חופשית – קטנה. כך קורה שגם ברעום התותחים – המאבקים בקרב ישראלים גועשים וסוערים. אלה מגלים עצמאות מחשבתית לעומת עמדת הממשלה, ואלה מגנים אותם על כך ודורשים מהם “ליישר קו”. הפגנות מתנחשלות והמשטרה נקראת להפריד בין הניצים. כדי להרגיע את הרוחות, רבים דורשים לחזור אל הסטאטוס קוו: כשהתותחים רועמים ניתן להם לרעום בשקט, ואחר כך נתווכח ונצעק איש את דעתו בראש חוצות.

            אבל  המחשבה שאפשר לשוב אחור לקונצנזוס ישראלי חמים, ולו לימים ראשונים של כל מלחמה וכל “מבצע” – היא אשליה נוסטלגית. הימים הללו חלפו ללא שוב. ארבעים ושבע שנים אל תוך הכיבוש של אוכלוסיה אזרחית גדלה והולכת, כשממשלת ישראל מסרבת באופן שיטתי, חוזר ונשנה, להידבר באמת עם ההנהגה הפלסטינית (היותר שפויה) בניסיון להגיע להסדר מדיני – שחקו עד דק אפשרות של קונצנזוס כל-ישראלי סביב מלחמה או “מבצע” כלשהם. כשאחוז לא מבוטל של ישראלים משוכנע שהכיבוש משחית, ושבהעדר נכונות ישראלית להסדר מדיני פלסטינים נדחקים לנקוט אמצעים נואשים — אין יותר הסכמה מקיר לקיר על מלחמות ישראליות צודקות. גם כשהחמאס מבצע פשעי מלחמה ברורים ויורה טילים אל תוך אוכלוסיה אזרחית, ישראלים לא מעטים מאמינים שאילו ניהלנו עם אבו מאזן דיאלוג אמיתי במטרה לסיים את שלטון הכיבוש — יתכן שהחמאס לא היה יכול להרשות לעצמו לשלוח טילים למרכז הארץ. ומי שחושבים כך אינם יכולים לשתוק. דווקא כשהתותחים רועמים הם מוכרחים לזעוק שיש להפסיק לירות ולהתחיל לדבר. כדי לעצור את המעגל השוטה, את הסחרור הרצחני, את שטף הדם בשני הצדדים. כי כשהתותחים משתתקים לבסוף, לזמן מה, כולנו יודעים שישראל ממהרת לשוב לשגרת חייה, ואחרי ליקוק הפצעים היא רק רוצה שקט, אח גדול ומבצעי קניות; הכל רק לא חשבונות נפש נוקבים באמת וביקורת יסודית.

            ובאותו זמן, תומכי הממשלה ומדיניותה שוב אינם ליבראלים אירופאים נאורים נוסח מנחם בגין, שלפחות לכאורה ייהרגו על זכותו של כל אדם להביע את דעתו, ובמיוחד כשהיא הפוכה מדעתם. כזכור, אחרוני המוהיקנים הללו, מיקי איתן, בני בגין ודן מרידור נבעטו החוצה ממפלגתו של נתניהו, וחברי הכנסת שתפסו את מקומם לא רק שאינם מחויבים לערכים ליברליים, אלא הם קוראים בראש חוצות לפגוע בחופש הביטוי, בחופש ההפגנה, בחופש הדעה. קוראים – ועושים, ככל יכולתם. דני דנונים ומירי רגבים ותאומיהם השרים בממשלת נתניהו אינם מתיימרים להאמין בחופש הביטוי. הם שמחים לסתום פיות בכל דרך אפשרית, וכשיוכלו – ישתיקו יותר ויותר קולות השונים משלהם. בין שזהו קולה של חנין זועבי, המורט את עצביהם, בין שאלה קולותיהם של ארגוני זכויות האדם הישראלים, שכבר תויגו מזמן כבוגדים שמכרו את נשמתם היהודית לאויב האנטישמי שונא ישראל. ובין שאלה סתם קולותיהם של אזרחים ישראלים – יהודים או ערבים – שרוצים לחשוב בקול רם, ולאו דווקא לפי תכתיבי מרכז הליכוד. קשה לדעת אם חברי כנסת אלה נבחרו לתפקידיהם כי הבוחרים השתנו, או אם הבוחרים השתנו בעקבות נבחריהם. בין כך ובין כך – זהו תהליך שעכשיו כבר מזין את עצמו.

            כשאלה מרגישים מחויבות מוסרית לצעוק, ואלה אינם מרגישים מחויבות ערכית לחופש הביטוי – אין קונצנזוס להתכנס אליו. וכך אין מי שיחזור ואין לאן לחזור. ולא ברור שיש להצטער על כך. כי הקונצנזוס הדביק שהיה משתק את המוחות ונועל את הלשונות בימים הראשונים של כל פעולה צבאית מעולם לא הועיל בשום צורה לאיש – למעט לגנרלים תאבי קרבות או לפוליטיקאים שיכורי כוח. אפילו התכנסות השבט סביב ה”מבצע” הצבאי נגד אניית המרמרה התורכית לא הצליחה, כמובן, לשנות את העובדה שתקפנו באלימות ספינה אזרחית מחוץ למים הטריטוריאליים שלנו, ולכן נאלצנו בסופו של דבר לקבל אחריות ולשלם פיצויים.

            וחוץ מזה – אין דבר טוב מדיבור. ודווקא כשקשה, ולא נוח, ולוחץ, וכואב, והלב והראש והחזה מאיימים להתפוצץ. במילותיו המופלאות של אלון אולארצ’יק:

“כמו מחשב ללא חוברת הסבר / כמו גרביים של מישהו אחר / כמו גפרור רטוב / ולזכור שחשוב – לדבר לדבר לדבר; מפתח עץ לדלת פלדה/ איש לא יודע פיתרון החידה / ואין לאן לשוב /רק לזכור שחשוב לדבר לדבר לדבר.”

            ואולארצ’יק אולי לא אמר את זה, אבל כשמדברים, חשוב גם להקשיב… כי כל עוד מדברים ומקשיבים – ממשיכים לקיים את הקהילה המשותפת. כל עוד מדברים ומקשיבים – יש חברה אזרחית. יש מדינה. יש הווה. יש תקווה לעתיד.

            הסכנה היא, כמובן, כשהתבטאות  גולשת לאלימות. וכאן אין גזירה שווה בין כל הצדדים וכל המתבטאים. מי שמאשימים את הממשלה בסיכון והקרבה מיותרים של חיי אזרחים וחיילים עושים שימוש בזכות הביטוי שלהם; מי שתומכים במלחמה ומאשימים את המבקרים והמוחים נגדה – גם הם עושים שימוש בזכות הביטוי שלהם. עד כאן לא נעים – אבל חוקי, לגיטימי, בלתי נמנע במציאות הקיימת – ואפילו טוב. אבל מי שעוברים ממילים ליריקות, רדיפה והכאה – חוצים את הגבול מחופש הביטוי לתקיפה וחבלה, שהן עבירות פליליות. ועוד קודם לכן, מי שקוראים “מוות לערבים”, “מוות לשמאלנים” או “מוות” לכל קבוצה אחרת – חוצים את הגבול בין התבטאות מותרת ואסורה, ועוברים עבירה של הסתה. זוהי עבירה חמורה, המסכנת חיים ואת אושיות המשטר הדמוקרטי הליברלי. היא מסכנת את כולנו במקום הנפיץ הזה. לא ברור מדוע המשטרה לא עושה את מלאכתה ואוכפת את איסור ההסתה; יש לקוות שהיא תעשה זאת. ובכל מקרה – החובה היא עלינו להמנע מכך, גם כשכל כך קשה לשאת את הדעה האחרת.

            השורה התחתונה: במציאות הישראלית של קיץ 2014 אין מנוס מהשמעת קול. השתיקה איננה אופציה. שתיקה היא הפקרה של הזירה; בריחה; פחדנות. מי ששותק/ת — בוגד/ת בכולנו, באזרחות הישראלית, בקהילה האזרחית, בתקווה לעתיד. אבל כמו שאומרים לילדים שעוד לא יודעילהימנע מביטוי תסכולים באופנים אלימים – “בלי קללות ובלי ידיים”! דיבור, הקשבה – וזה הכל. הדיבור שאיננו הסתה רק יחזק אותנו; אותנו הישראלים שאכפת להם. הסתה ואלימות ברחובותינו מחלישים אותנו בכל מובן. את כולנו. בקיצור – מחאה מילולית מכל סוג לא פוגעת בנו, אף אם היא חושפת שאין כבר קונצנזוס. לעומת זאת הסתה ואלימות הם סכנת נפשות שכולנו – אבל ממש כולנו – צריכים להתלכד ולעמוד נגדה. וכשה”מנהיגים” לא עושים זאת – אין מנוס מלעשות זאת בעצמנו.

    פורסם לראשונה ב-jokopost

לדבר, לדבר, לדבר