לפיד, בן אנד ג’ריס צודקים: הכיבוש הוא אנטישמיות

שמחתי בנאומו של שר החוץ  וראש הממשלה החליפי, יאיר לפיד, שמיצב את האנטישמיות כגזענות. מבחינה רעיונית אמנם אין בכך חידוש, אבל נכונות מצד צמרת הממשל הישראלי להכיר באוניברסליזם של ההפרדה, הדיכוי, והשנאה הקבוצתיים היא צעד גדול בכיוון הנכון. לפיד אותת על נכונות ישראלית בריאה לותר על הפרטיקולריזם האגוצנטרי, שמשתרע מדימוי עצמי של “העם הנבחר” לעומת כל שאר ה”גויים”, ועד הסירוב להכיר ברצח עם שאיננו השואה היהודית (ראו שואת הארמנים בתורכיה, שישראל ממשיכה להכחיש). פרטיקולריזם שהוביל, במרעו, לתרבות של התקרבנות, שמקדשת את הקורבנות, הפכה אותה לנכס אסטרטגי, ומכלה את האנרגיה הלאומית במאבק על בכורת-הקורבנות וחתירה תחת הכרה בקורבנותם של מי שאינם אנחנו. שמחתי על כך שלפיד אותת על הנכונות להמיר את כל אלה בתפיסה הומאנית רחבה, שלא בודקת מי המדכא ומי המדוכא, מי השונא ומי השנוא, ומזהה את הזוועה שבעצם הדיכוי והשנאה.

נאום האנטישמיות של לפיד ביטא את תפיסת כבוד האדם שהאו”ם אימץ בתגובה לאנטישמיות ולשאר סוגי השנאה והדיכוי שהגיעו לשיא היסטורי במשטרים הפשיסטיים של המחצית הראשונה של המאה העשרים (שנאה ודיכוי של מי שהוגדרו כלא בריאים בגופם או בנפשם, של הומוסקסואלים ולסביות, של “צוענים” ועוד). לפי תפיסת עולם זו, לכל אדם –אישה ואיש – באשר הוא אדם יש ערך מלא ומוחלט (human dignity, כבוד סגולי) מעצם השתייכותו למין האנושי. במקביל, לכל אדם יש ערך ייחודי וחד פעמי (respect, כבוד מחיה) בזכות תכונותיו הייחודיות. ההבדלה בין בני אדם על בסיס שיוכם לקבוצות, השנאה של קבוצות ודיכוין, מגלמות ביטול של שני סוגי הערך האלה, כלומר ביטול כבוד האדם על שני ראשיו.

אנטישמי לא רואה ביהודי שמולו אדם בעל ערך אנושי מוחלט, וגם את ערכו הייחודי כסובייקט חד פעמי הוא לא רואה. הוא רואה בו רק חבר בקבוצה נחותה, מסוכנת, בזויה, שנואה, שיש לדכא. הוא עושה לו דה-הומניזציה כפולה, שלפעמים מתבטאת במילים מבזות, לפעמים בהרחקה חברתית, לפעמים בהפליה, ולפעמים ברצח או אף ברצח עם. וכך גם הומופוב שמביט בהומו או בלסבית, או מי שמאמין בעליונות לבנה שמביט באפריקאי.

כל סוג של שנאה קבוצתית מתנאה בהיסטוריה ייחודית, אבל קל לזהות את המכנה המשותף, אם רק רוצים. מי שמאמין בהבחנה בין קסטות, מתייחס לבני “כת הטמאים” כנחותים אינטלקטואלית ורוחנית, גזעית, דתית ותרבותית, ודורש שיופרדו, שיורחקו ממוקדי כוח וקבלת החלטות, ושיוגבלו למלא תפקידים מסוימים בלבד (בדרך כלל תפקידים של שואבי מים וחוטבי עצים). מי שמאמין בהבחנה בין “מאמינים” ל”כופרים” מייחס לכופרים את מה שחסיד הקסטות מייחס לטמאים. גם הוא דורש שהכופרים יובדלו (למשל באמצעות לבוש, או איסור לשאת נשק), יורחקו ממוקדי כוח וקבלת החלטות, ויוגבלו. מי שמאמין בפטריארכיה (או מיזוגן, כלומר שונא נשים), מיחס לנשים קלות דעת, או פתיינות מינית, או “טומאה” גופנית, ומסתמך על מטפיסיקה דתית או על דעות קדומות אחרות. הוא דורש שזיהוין הקבוצתי יכתיב את היחס לכולן: שהן תופרדנה, תורחקנה ממוקדי כוח וקבלת החלטות, שתחונכנה ותוסללנה למלא תפקידים חברתיים מוגדרים ומוגבלים.

יפה עשה יאיר לפיד שכראש ממשלתה החליפי של ישראל הכיר בדפוס ההרסני של שנאה קבוצתית, והכניס את האנטישמיות למשפחה האלימה של גזענות, הומופוביה ושאר סוגי הבידול והדיכוי. ובהעדר שם מדויק לכל הסוגים הללו של שנאה קבוצתית, אפשר, כהצעתו, לכנות את כולם אנטישמיות. או הומופוביה. או גזענות. או פטריארכיה/ שנאת נשים. (וכן, הפרדה מגדרית בהשכלה הגבוהה, כמו באוטובוסים, היא ביטוי של דפוס דיכוי מיזוגני/ גזעני/ אנטישמי).

לכן הצטערתי לתגובתו החריפה של אותו יאיר לפיד נגד החלטת חברת הגלידה בן אנד ג’ריס לא למכור את תוצרתה לתושבי הכיבוש. (וחשוב לזכור שהחברה מחרימה את הכיבוש, לא את ישראל. מי שטוענים שהיא מחרימה את ישראל כורכים את ישראל והכיבוש זה בזה ללא הפרד.) הרי לא יתכן שטחו עיניו מראות שמה שקורה בכיבוש הישראלי של השטחים והאוכלוסייה הפלסטינים אינו שונה משאר סוגי האנטישמיות שמנה בנאומו. גם כאן, מי שמגדירים את עצמם כבניה של קבוצה אחת, במקרה זה יהודים ישראלים, מבדילים אנשים שהם מקטלגים לקבוצה אחרת, שונאים אותם ומדכאים אותם. גם כאן, כמו בכל סוגי האנטישמיות האחרים, יש סיפור, והנמקה, ופחד אמיתי ועמוק. יש הבטחה אלוהית, וזכות אבות, ו”פראות תרבותית” המיוחסת לאויב. יש היסטוריה עקובה מדם, אבדן ושכול. ובסוף יש דיכוי ושנאה קבוצתיים. מבניים.  

חלק מן הדיכוי מבוצע על ידי אנשים פרטיים: יהודים ישראלים שחיים בשטח הפלסטיני כורתים עצים, משתלטים על אדמות ועל מקורות מים, מונעים מילדים להגיע לבתי ספר, שורפים שטחי מרעה, מכים ויורים. חלק מן הדיכוי נעשה על ידי המדינה: באמצעות גיבוי הפורעים היהודים הישראלים, שלילת זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים הכבושים, מניעת חופש הביטוי, התנועה וההשכלה שלהם, כליאתם (עם או בלי סיבה), פינוי מאהלים וישובים, פריצות צבאיות ליליות לבתים של אזרחים חסרי אונים, הריסת בתים של משפחות חסרות ישע, ואף הריגה.

בן אנד ג’ריס החליטו לגנות בפומבי את האנטישמיות שישראל ויהודים ישראלים מפגינים ואוכפים בשטחים הפלסטינים הכבושים. התגובה המתיישבת עם נאום האנטישמיות איננה מלחמה בחברת הגלידה, אלא בכיבוש. מי שבאמת מתנגד לאנטישמיות לכל סוגיה לא צריך להשתיק את מבקריה, אלא להשתמש בעמדת הכוח שקיבל מן הציבור הישראלי כדי לצאת נגדה ולנסות למגרה, גם במקום שלא היהודים הם הקורבנות, אלא דווקא המדכאים.

התפרסם לראשונה במדור דעות של הארץ ביום 20.7.2021