הראיון עם פרופסור איילת הראל־שלו במוסף “הארץ” על האירועים האחרונים בהודו (איילת שני, 6.9), הזכיר את ההקשר הגלובלי של הידרדרות הדמוקרטיה הליברלית בישראל, והפעם מזווית לא־מערבית. ישראל אוהבת לחשוב על עצמה כעל מדינה אירופית/מערבית; אבל מעניין להשוות את המתרחש בה דווקא להודו ולטורקיה, שאף הן, כמו ישראל, מדינות לא־נוצריות, שעיצבו לעצמן גרסאות שונות של הדמוקרטיה הליברלית, וכעת מנהיגיהן תוקפים אותן.

למרות ההבדלים הברורים בין טורקיה, שנבנתה מהריסות המעצמה העותמנית, תת־היבשת ההודית המגוונת, שהתאחדה אחרי קולוניאליזם אנגלי, וישראל, שקיבצה יהודים ממדינות שונות וכוננה אותם כלאום אזרחי, הדמיון ביניהן בולט לא פחות: שלוש החברות כוננו מחוץ לעולם האירופי־הנוצרי מדינות לאום דמוקרטיות ואף ליברליות במידת מה. כולן הוקמו והונהגו על ידי אב מייסד, שעיצב אותה ברוח חזונו הלאומי המודרני, להפוך תרבות עתיקה ומפוארת, בעלת צביון דתי מובהק, ללאום מודרני במדינה דמוקרטית ליברלית: מוסטפא כמאל אטאטורק, מהטמה גנדי ודוד בן־גוריון.

מדינת הלאום הדמוקרטית הליברלית כוללת את הפרדת הדת מהמדינה, הפרדת הרשויות, וטיפוח האינדיווידואל האוטונומי, הזכאי לחירות שווה, לאזרחות, להכרה בערכו כאדם ולזכויות — רעיונות שהתפתחו בעולם הנוצרי. התנועות הלאומיות המודרניות בטורקיה המוסלמית, הודו ההינדית וישראל היהודית, שהושפעו מתרבות המערב, אימצו אותם במידה ובצורה שונה. המעבר מתרבות דתית למדינה לאומית המחויבת לערכים דמוקרטיים ליברליים דרש בכל שלושת המקרים, מהפך עמוק עד כדי שינוי סדרי בראשית. למרות התנגדויות פנימיות וקשיים רבים (שבאו לידי ביטוי, בין השאר, במאבקים מרים על שלטון הדת בתחום הציבורי וביחסן של המדינות למיעוטים לאומיים ודתיים ולנשים), שלוש המדינות הצליחו לממש את חזונותיהן המהפכניים לפחות במידת מה.

ואולם, בשנים האחרונות תופסים את השלטון בטורקיה, בהודו ובישראל מנהיגים הקוראים תיגר על האבות המייסדים של מדינותיהם ועל חזונם המורכב, שמשלב, לפחות במידת מה, מדינה של לאום לא־נוצרי עם תרבות דמוקרטית ליברלית. רג’פ טייפ ארדואן, נרנדרה מודי ובנימין נתניהו מנסים לפרום את החיבורים בין הדפוס של מדינת הלאום הדמוקרטית הליברלית לבין התרבות המוסלמית בטורקיה, ההינדית בהודו והיהודית בישראל. הם חותרים לחזק את הזהויות התרבותיות הדתיות של לאומיהם על חשבון המדינה והאזרחות. הם מצמצמים את היסודות הדמוקרטיים הליברליים של מדינות הלאום, ומכפיפים אותן ללאומנות הניזונה מדתיות פונדמנטליסטית, בדלנית ומיליטנטית של קבוצת הרוב. כל אחד מהם מבסס לעצמו שלטון סמי־אוטוריטטיבי שאינו מחויב לזכויות אדם.

ההקבלה בין אופני התנהלותם שיטתית. שלושת המנהיגים מעודדים העדפה של בני קבוצות הרוב הלאומיות על פני מיעוטים, תוך פגיעה בזכות האזרחית לשוויון; מעודדים קבוצות דתיות קיצוניות, ומרוממים אותן כנציגיו האותנטיים של לאום המדינה; מסלימים סכסוכים לאומיים ומלבים בקרב אזרחיהם את החרדה, הטינה וההתגייסות הקולקטיבית המאפיינים סכסוכים כאלה. בתוך כך הם מאדירים את עצמם כשליטים חזקים, ומחלישים את הבלמים המבניים, המוסדיים, שמאפיינים דמוקרטיות ליברליות. הם מצננים את נכונותם של האזרחים להתבטא בחופשיות; התקשורת החופשית היא, כמובן, מושא להכפשות ומתקפות עד כדי פגיעה בעיתונאים. יותר מכל, הם קוראים תיגר על שלטון החוק.

שלטון החוק במדינה ליברלית משמעו שכל מי שמצויים בתחום ריבונותה של המדינה כפופים באופן שווה ואחיד לחוקיה, ורק להם. הם חופשיים לעשות כל מה שהחוק אינו אוסר עליהם, וכל אדם זכאי להליך משפטי הוגן. מנגד, גופי השלטון רשאים לעשות אך ורק מה שהחוק מתיר להם במפורש, במסגרת הפרדת רשויות ושימוש סביר, תם לב ומוגבל בכוחן. אין אדם או ארגון הנמצא מעל החוק. איש אינו זוכה בהנחות.

קריאת תיגר על שלטון החוק מתבטאת בהחרגה הולכת וגוברת של השליטים מתחולת החוקים והגופים המופקדים על אכיפתם; בהשתלטות הרשות המבצעת על סמכויותיהן של הרשויות האחרות; בהחלשת מעמדה של הרשות השופטת ושל כלל שומרי הסף; בהתנהלות שלטונית לא סבירה, נטולת תום לב, תזזיתית וכוחנית.

בטורקיה של ארדואן, מערכת המשפט כבר כמעט שאינה מתפקדת, והרשות המבצעת פועלת כמעט ללא מצרים, תוך פגיעות קשות בזכויות אדם. אנשים נעצרים ללא הגבלת זמן, בלא שמודיעים להם מהי עילת מעצרם; הם מפוטרים משירות המדינה ומושתקים בלי שניתנה להם הזדמנות להליך הוגן. שופטים פוסקים כמצופה מהם. בהודו של מודי מיליון וחצי אזרחים מוסלמים איבדו את אזרחותם בהליכים מפוקפקים, ועומדים בפני גירוש ממדינתם. בישראל, נתניהו מסית נגד האזרחים הערבים, ארגוני זכויות האדם, בתי המשפט, הפרקליטות, המשטרה ושומרי הסף, והכריז שיספח את הגדה, תוך יצירת מעמד של פלסטינים נטולי זכויות אזרח. ערב הבחירות החוזרות שכפה על המדינה משיקולים תועלתניים, הוא מכין את הקרקע לערעור על חוקיות הבחירות ואי־קבלה של תוצאותיהן, אם לא תהלומנה את רצונותיו.

נתניהו מקונן ללא הרף על השנאה הפתולוגית כלפיו, שלכאורה מטריפה את דעתם של מתנגדיו. למרבה הצער, חלק מאותם מתנגדים השתכנעו שהביקורת עליו היא אכן חולנית ומוגזמת, ומכים על חטא. ואולם, ההתנגדות לנתניהו היא עניינית ונכונה. כמו מקביליו בטורקיה ובהודו, הוא מנסה לשנות את צביונה של ישראל ואת משטרה. הוא מנסה להפריד בין התרבות היהודית, שאותה הוא מזהה עם לאומנות דתית קיצונית, לבין המסגרת המדינית הדמוקרטית הליברלית. בכמיהתו להחליף את בן־גוריון כאבי האומה, הוא חותר להמיר את החזון הציוני הלאומי הדמוקרטי הליברלי בחזון לאומני משיחי סיפוחי, ולבצר לעצמו מעמד מעין־אוטוריטטיבי. די להביט על הנעשה בטורקיה ובהודו, כדי להבין לאן צועדת ישראל. הבחירות הן דרך המלך של הדמוקרטיה הליברלית בהתגוננות מפני הקמים עליה להחריבה. זוהי חובה אזרחית מן המעלה הראשונה להשתתף בהן ולסכל את מהפכת־הנגד של נתניהו.

המאמר התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 16.9.2019