בתחילת פברואר הצעתי כאן במאמר לחשוב על הסחרור שראש הממשלה, בנימין נתניהו, כפה עלינו, בעזרת הפריזמה של “דוקטרינת ההלם” שניסחה העיתונאית הקנדית נעמי קליין. הזכרתי שפע של טלטלות שניחתו עד אז על הציבור, שהצטברותן יצרה אפקט משתק: ההתנפלויות המתלהמות וחסרות הגבולות של ראש הממשלה ונציגיו על רשויות החוק, בתגובה לאישומים הפליליים נגדו; מערכות הבחירות התכופות, שיצרו משבר חוקתי וקיפאון מתמשך; בקשת החסינות של ראש הממשלה, שנועד להחריג אותו מתחולת שלטון החוק; קרקס יום השואה הבינלאומי שבמסגרתו התרפס נתניהו לפני העריץ פוטין בתמורה לשחרור נעמה יששכר, ולבסוף — אימוץ תוכנית טראמפ על ידי ראש הממשלה, והתחייבותו לבצע סיפוח מיידי של שטחים פלסטינים.

רק חודש אחד חלף מאז, אך הסחרור גבר בינתיים כל כך, שאירועי יום השואה הבינלאומי, שחרור נעמה יששכר ואפילו תוכנית טראמפ נדמים כזיכרון רחוק מאוד. תעמולת הבחירות הארסית לקראת סבב הבחירות השלישי, ב–2 במארס, התעקשותו של נתניהו, בניגוד לתוצאות האמת, שהוא ניצח, המחיקה שמחק את האזרחים שהצביעו בעבור הרשימה המשותפת, ולבסוף — ניהולו הדרמטי את משבר הקורונה, לרבות סגירה הרמטית של המדינה, השבתת מערכות החינוך וההשכלה ופגיעה קשה בפרנסתם של רבבות ישראלים ובמשק כולו —  כל אלה הולידו הלם כה עמוק, שכל ה”מכות” הקודמות החווירו ונשתכחו.

נוכח התפתחויות אלה, נכון לשוב ולחשוב על “דוקטרינת ההלם”. ספרה של נעמי קליין הנושא שם זה (כמו גם הסרט שמציג אותו) מראה כיצד חסידי הקפיטליזם הדורסני מבית מדרשו של מילטון פרידמן ניצלו בקור רוח מצבים של הלם ציבורי בשעות משבר קשות כדי לנפץ מערכות מדינתיות ולהמירן, בבת אחת, בתחליפים קפיטליסטיים השודדים את הציבור ומעניקים יתרונות מוחלטים לשליטה התאגידית ול”אוליגרכים” וה”טייקונים” למיניהם. בהתאם למשנתו של פרידמן, כלכלני שיקגו חיכו כציידים למצבים של הלם המתלווים למלחמה (כמו בעיראק) או לאסון טבע (כמו צונאמי או שיטפון), שבהם האזרחים מותשים מעומס של גירויים קיצוניים סוחטים ומבלבלים. במצבים קשים אלה הם זינקו שוב ושוב מן המארב והנחיתו על הציבור ההמום שינויים עמוקים ויסודיים, שמשרתים את השקפת עולמם ואת האינטרסים שלהם ושל בעלי בריתם. כך נשדדו אזרחים ברגעי משבר (החל בצ’ילה בשנות ה–70, וכלה באוכלוסייה המוחלשת שנפגעה מהוריקן קתרינה בניו אורלינס), ואיבדו הן משאבים כלכליים והן זכויות דמוקרטיות חשובות.

ייתכן שההחלטות שבנימין נתניהו מקבל בהקשר של ניהול משבר הקורונה הן סבירות, ואולי אפילו טובות; בשלב מוקדם זה קשה להעריך. אבל אין ספק שהוא אורב לכל הזדמנות כדי לנצל את ההלם הציבורי ואת ההתמודדות המתישה של כולנו עם תלאות היום יום החדשות כדי להיטיב את מצבו, הן במישור הפוליטי והן בזה המשפטי. השבתת הלימודים, שיש הטוענים שנעשתה מוקדם מדי, הרדימה את הציבור, וסללה את הדרך להקפאת פעילות בתי המשפט בצו של שר המשפטים, דבר שהביא בתורו לדחיית מועד משפטו של נתניהו, שבו תלוי בעת הזו שלטון החוק בישראל. זאת ועוד, הלם ציבורי עלול לאפשר לראש הממשלה להנחית על ראשינו צווים ותקנות לשעת חירום שיעניקו לו, בריבוא דרכים, שליטה בלעדית וחזקה מאי פעם. ההחלטה הבלתי חוקית (כי הועברה תוך עקיפת הכנסת) לעקוב אחרינו בעזרת השב”כ ובאמצעות הטלפונים הסללוריים שלנו היא רק ההתחלה, והיא חמורה מאוד כשלעצמה. בנסיבות הנוכחיות, שבהן הוא ראש ממשלת מעבר שיותר ממחצית המצביעים הביעו בו רק לפני שבוע אי אמון, מהלכים כאלה עלולים לפגוע בדמוקרטיה הישראלית ולכפות עליה את האינטרסים הצרים של הנאשם נתניהו.

מפלגת כחול לבן חסרת ניסיון, ודומה שאין בה “שועלים” ו”נחשים” שיכולים לנטרל את תחבולות נתניהו ועושי דברו. מפלגות העבודה ומרצ שרויות במשבר כה עמוק, שקשה לצפות שיצליחו להציל את המצב. הרשימה המשותפת אינה נהנית מלגיטימציה ציבורית רחבה בחברה היהודית בישראל. אבל המפלגות הללו, ביחד עם כל האזרחים שהצביעו למענן, חייבות לבחון בעת הזו בשבע עיניים כל צעד מצעדיו של נתניהו. הכרזותיו המתעתעות על מצב חירום המחייב אחדות והתלכדות תחת כנפיו צריכות רק להגביר את החשדנות ולהדליק את כל הנורות האדומות. למרות חוסר הניסיון, המשברים, ובעיקר החרדות מן המגפה וההתמודדות עם המשבר הכלכלי, אסור לנו לשקוע בהלם, לעצום עיניים ולהשתתק. ההלם הוא שעת הכושר של ראש הממשלה להנחית עלינו שינויים מהירים ויעילים, שימנעו מאתנו לאכוף את תוצאות הבחירות ולהבטיח שהנאשם בפלילים יעמוד לדין. נעמי קליין מראה שקשה מאוד להפטר משינויים שהונחתו על ציבורים בשעות הלם; אם יתרחשו, הם עלולים, חלילה, להשאר אתנו עת ארוכה.

התפרסם במדור דעות בעיתון הארץ ביום 15.3. 2020