“גמול” הוא מושג מפתח מכונן בהשקפת העולם הנוהגת במבנים חברתיים שאנתרופולוגים מכנים “חברות כבוד”. “נקמת דם” היא טיפוס של ניהול סכסוך המושתת על תפיסה גמולית. הגיון הדברים הוא כזה: פגיעה בפרט כלשהו מטילה עליו ועל בני קבוצתו (משפחה, משפחה מורחבת, שבט) “חוב של כבוד” להפרע מן הפוגע על ידי פגיעה בו או בבני קבוצתו (משפחה, משפחה מורחבת, שבט) ו”להשיב” לו “כגמולו”. על הפגיעה הגומלת להיות כואבת מעט יותר מאשר זו שעליה משיבים, כלומר: הגמול הוא בשיעור של גובה חוב הכבוד בתוספת “ריבית”. לכן, בחברות כבוד, גמול יכוון לאדם מרכזי וחשוב בקבוצה כנגדה הוא מכוון, כיוון שפגיעה כזו כואבת, ולכן “יקרה” במיוחד לקבוצה.

נקמת דם איננה מיישבת סכסוך, שכן כל פגיעה מזמינה בהכרח את הפגיעה הבאה וחוזר חלילה. היא מאפיינת חברות המדגישות את הקבוצה והאחריות הקולקטיבית הרבה יותר מאשר את הפרט. חברות המקיימות נקמת דם לאורך זמן עלולות להכחיד את עצמן, או לפחות לפגוע בעצמן אנושות על ידי חיסול האנשים החשובים ביותר.

הדו-קרב הוא מנגנון שמטרתו להחליף את נקמת הדם וליישב סכסוכים. הדו-קרב מצמצם מלחמת כבוד לשני פרטים בלבד, ואוסר על פגיעה בבני קבוצותיהם. המאבק הוא טקסי ומסוגנן, ונערך בנוכחות עדים שתפקידם להקפיד על כללי המשחק ועל גבולות הפגיעה ההדדית. כללי הדו-קרב מגבילים את המאבק לזמן ומקום מוגדרים, וחשוב מכל: הם קובעים סיום ברור ומוחלט לסכסוך, אשר נכנס לתוקף עם תום הקרב. שני הצדדים לדו-קרב הם בבחינת “מנצחים”, כיוון שכל אחד מהם הוכיח את אומץ ליבו על ידי עצם השתתפותו בדו-קרב. שני הצדדים, לכן, משיבים ומבטיחים לעצמם את הכבוד שאיבדו, או שחששו לאבד, ויכולים לשאת את פניהם ברבים ואף “לפתוח דף חדש” עם הצד השני. כל ניסיון להמשיך סכסוך לאחר סיום הדו-קרב גורר גינוי ציבורי ואובדן כבוד לצד שאינו יודע לשים גבול ולחדול.