שאלת הסכמתה החופשית של האישה היא לב לבה של עבירת האינוס במשפט הישראלי. החוק הישראלי קובע שבמקרה בו יש הסכמה חופשית של האישה למעשה של חדירה מינית לגופה – המעשה אינו אינוס; הוא סקס לגיטימי שחוק העונשין אינו חל עליו. אבל כאשר אין הסכמה חופשית כזו – זהו אינוס. ישנם מקרים בהם גברים כופים את עצמם על נשים וחודרים אל תוך גופן כשהן אינן מסכימות לכך. כאשר מקרים כאלה מגיעים לעולם המשפט, הדיון מתמקד בשתי שאלות: האם האישה אכן לא הסכימה למעשה החדירה בעת התרחשותה, והאם הגבר ידע שהיא אינה מסכימה (זאת משום שהחוק הישראלי, בשונה מחוקי אנגליה וארצות הברית למשל, מאפשר הרשעה באונס רק אם הוכח מעל לכל ספק סביר שהגבר ידע והבין בפועל שהאישה אינה מסכימה. באנגליה ובארצות הברית די בכך שהוא צריך היה, באופן סביר בנסיבות המקרה, לדעת שהיא לא הסכימה). ישנם גם מקרים בהם גברים חודרים לגופן של נשים לאחר שהשיגו הסכמה – אך תוך הטעיית הנשים לגבי פרטים חשובים לגבי החדירה לגופן. מעשים כאלה מגיעים לבתי המשפט מאז ומעולם. הם נקראים “אינוס במרמה”: מכיוון שהסכמת האישה הושגה בתרמית היא אינה בבחינת “חופשית”, ולכן המעשה הוא אינוס ולא סקס לגיטימי. התרמית שוללת את יסוד “ההסכמה החופשית”. כך למשל כאשר גבר מתחזה לבן זוגה של אישה וחודר לגופה כשהיא חושבת שהוא האיש שהיא אוהבת, או שהוא האיש שהיא נשואה לו; או כאשר גבר משיג את הסכמתה של אישה לחדור לגופה בטענה שזה חלק מטיפול רפואי, או טיפול נפשי, או הכנה לנישואין או “טיהור” מרוחות רעות.

והנה לאחרונה, בפסק דין חדש של בית המשפט העליון, נדון בהרחבה סוג ספציפי של תרמית ( ע”פ 5097/07 מאיר פחימה נ’ מדינת ישראל). דעות השופטים נחלקו, והם כתבו חוות דעת מעמיקות ומרתקות. ההלכה החדשה שנקבעה בפסק הדין (ברוב של שני שופטים נגד אחת) היא בעייתית ומטרידה, וגם השופטים שכתבו אותה סבורים כך, ושיש מקום לשקול שינוי החוק.  
 
מאיר פחימה הוא גנב אשר עשק את קרבנותיו בדרך יצירתית במיוחד. בעזרת שותפה, הוא מצא נשים נואשות ותמימות, שהיו מוכנות לעשות הכל ובכל מחיר כדי להשיג את אהבתם של גברים אהובים. פחימה הבטיח להן שיסיר מעליהן כישופים המעכבים את מימוש האהבה, וכן שיטיל כישופים על בני הזוג הנכספים, כדי שאלה יעזבו את נשותיהם וישיבו אהבה לאוהבות. בתמורה, הוא דרש מן הנשים – וקיבל מהן – סכומי כסף גדולים (עשרות אלפי שקלים), מתנות יקרות ערך (כמו מצלמות) וכן סיפוק מיני. הוא הסביר לכל אחת מקרבנותיו שעליה לשכב אתו כדי ש”נוזלי האורגזמה” שלהם יתערבבו יחדיו. בכל אחד מן המקרים הוא הבטיח להשקות את הגבר האהוב ב”נוזלי האורגזמה המעורבבים”, ושמשקה פלאים זה יביא את הגבר האהוב אל האישה האוהבת אותו. הנשים האמינו וקיימו איתו מגעים מיניים כדי לאסוף את “נוזלי האורגזמה המעורבבים” ולהשקות בהם את אהוביהן. כשהתוצאות המבוקשות לא הושגו, הן הבינו שרומו ונעשקו. השאלה המשפטית שעמדה בפני שופטי בית המשפט העליון היתה – האם עובדות אלה מכוננות גם “אינוס בתרמית”? כלומר: האם השיג פחימה “הסכמה חופשית” של הנשים שאתן קיים מגעים מיניים?
 
גדר המחלוקת המשפטית היה זה: כאשר אישה מסכימה למגע מיני משום שהיא שוכנעה לחשוב שהוא איננו מיני – זהו אינוס בתרמית. כלומר, כשאישה חושבת שרופא מבצע בה טיפול רפואי, או שכוהן דת מבצע בה טקס דתי, כשלמעשה הוא חודר אל גופה באופן מיני – זהו אינוס בתרמית. אבל מה לגבי מקרה שהאישה יודעת שהמעשה הוא מיני, אך מסכימה לבצעו משום ששוכנעה להאמין הוא ישיג מטרה אחרת כלשהי? כלומר – כשאישה יודעת שהחדירה לגופה תאפשר לגבר לבוא על סיפוקו המיני, אך היא משוכנעת שבתוך כך תושג מטרה אחרת כלשהי, שבה היא חפצה, כמו ריפוי, טיהור או הסרת כישוף? במקרהו של פחימה, אין ספק שלפחות אחת הקרבנות ידעה שהמעשים שהיא מסכימה לבצע הם מיניים; אך גם אין ספק שהיא הסכימה לבצעם מפני שהאמינה שישיגו לה את אהבתו של הגבר שאליו נכספה נפשה. כפי שהעידה (בבושה גדולה): היא סמכה על פחימה “בעיניים עצומות” והאמינה בלב תמים לכל הבטחותיו ואיומיו. לכן שתפה פעולה ושכבה איתו – כדי להשיג את אהוב ליבה. האם היא נאנסה על ידי פחימה? האם הביעה “הסכמה חופשית” לחדירה לגופה?
 
השופטת עדנה ארבל, בפסק דין פמיניסטי מרשים ואמיץ נוסף בשורה ארוכה של פסקי דין כאלה, קבעה שאכן זהו אינוס בתרמית. לשיטתה, גם אם האישה ידעה שהמעשה הוא בעל אופי מיני, אך הוטעתה להאמין שהיא ישיג מטרה אחרת – הסכמתה הושגה בתרמית ולא היתה חופשית. ואם ההסכמה למגע המיני אינה חופשית – זהו אינוס ולא סקס לגיטימי. אך כמו במקרים רבים אחרים, השופטת ארבל נותרה בדעת מיעוט. השופטים ריבלין ופרוקצ’יה קבעו שאם אישה יודעת שהמעשה שנעשה בה הוא בעל אופי מיני, אזי גם אם הסכימה לשתף עמו פעולה כדי להשיג מטרה אחרת  שהובטחה לה בכחש – בכל זאת אין זה אינוס. אינוס בתרמית, לשיטתם, הוא רק כאשר האישה רומתה לחשוב שהחדירה לגופה אינה בעלת אופי מיני. אם היא הבינה שהחדירה תספק את הגבר מינית – אין זה אינוס. זוהי פרשנות צרה ודווקנית ללשון חוק העונשין הישראלי, והיא מגנה על זכויות הנאשם, כמקובל במשפט הפלילי. עם זאת, שופטי הרוב אינם שבעי רצון, ושניהם מציינים א. שבארצות אחרות, כמו אנגליה וארצות הברית, התנהגות כמו זו של פחימה מוגדרת מפורשות כאינוס, ב. שיש מקום לשקול להרחיב את הגדרת האינוס במשפט הישראלי, כדי להחיל אותה על התנהגויות כאלה. זוהי קריאה שיפוטית שיש להצטרף אליה בכל פה.
 
פרק עבירות המין במשפט הפלילי הישראלי הוא טלאי על טלאי והגיע הזמן להחליפו. הגיע הזמן לחשוב באופן יסודי על כל הסוגיות הכרוכות באלימות מינית – לרבות אינוס במרמה. יש להקשיב לשופטים ריבלין ופרוקצ’יה ולנסח מחדש את עבירת האינוס, ולהרחיבה כדי שתחול גם על התנהגויות עברייניות, נצלניות ועושקות כשל מאיר פחימה. יש לנסח את עבירת האינוס כך שתבטא מפורשות את עמדתה של השופטת ארבל.

הצעה אחת לשינוי יסודי של פרק עבירות המין היא הצעת החוק למניעת כפיה מינית. להצגה מלאה של ההצעה ראו הפרק האחרון בספר החדש “זה מטריד אותי: לחיות עם החוק למניעת הטרדה מינית“.