החלטת בית המשפט העליון היא כמובן נכונה: מן הרגע בו אדם אינו מסכים שאחר יחדור לגופו – החדירה לגופו מהווה אינוס. בית המשפט המחוזי בנצרת שגה, והעליון תיקן, כראוי. טוב שכך נפסק וטוב שדווח. ואולם הדיווח בהארץ שהופץ בתקשורת האלקטרונית מקדיש לפסק הדין מקום נכבד במיוחד, ושב ומדגיש את חדשנותו ותקדימיותו. בתגובה, המוני הבלוגרים הזריזים מגיבים בזעם קדוש על ההיסטריה הנשית, על ירידתו של בית המשפט מן הפסים ועל השנאה לגברים הפושה במקומותינו. החרדה והאימה זועקים מתגובות הציבור. כשלמעשה, ההלכה שנקבעה בעניין פלוני הנדון אינה חדשה ואינה תקדימית. אין כל ספק שמן הרגע בו אדם מסרב שיחדרו לגופו – החדירה הופכת לאינוס, גם אם בעבר, או מוקדם יותר – ואפילו דקה קודם – אותו אדם הסכים ואף רצה. זוהי ההלכה במקומותינו, וכזו היתה גם אתמול, שלשום ובשנה שעברה. הצגתו של פסק הדין כחידוש מהפכני – שנראית על פניה נאורה ומתקדמת – מלבה חרדות ויוצרת גל תגובת נגד (backlash) של גברים מבוהלים ונשים שמרגישות ש”הלכנו רחוק מדי”.
 
זהו בדיוק האפקט שיצרה התקשורת גם בפרשת רמון. גם שם היה מדובר בהלכה פשוטה, ותיקה ומובנת מאליה: מי שדוחף לשון לפה של אדם שלא הסכים לכך – מבצע מעשה מגונה. כך היה בארץ מאז ומעולם – ועוד לפני קום המדינה. כך קובע חוק העונשין מאז ומעולם וכך קבעו בתי המשפט כל אימת שבא בפניהם נאשם בעבירה כזו. לא היתה שום הצדקה להציג את עניין רמון כאירוע יוצא דופן, את העמדתו לדין כחריגה ואת הרשעתו כמסע התנכלות אישי בעידן של השתלטות “כנופיות” אימתניות של פמיניסטיות ושומרי שלטון החוק. ההצגה מגמתית, מניפולטיבית ואף נבזית. היא נועדה, כמובן, לטהר את השרץ, כלומר את מעשהו האלים של רמון, אך גם לתרום לפניקה הציבורית וללבות את התחושה המופרכת כאילו שופטים יצאו מדעתם (בלחציהן של שופטות מסויימות…), שנשים עלו לעצמן לראש, ודמם של גברים בישראל – הפקר. הפניקה שמלבה התקשורת הנאורה פוגעת במאבק על זכויות נפגעות עבירות מין, וגם חותרת תחת אמינות המערכת השיפוטית ובכך תחת שלטון החוק בישראל.
 
מינויו לשר המשפטים של מי ששפך שמן על המדורה הזו מעורר שאט נפש. עם זאת, אפילו בנסיבות בהן מונה פרידמן, קשה להאמין שעבירות מין – ואפילו של מקורבים ואהובים  (רמון) – הן שהניעו את אולמרט למנותו. כל בר דעת מבין כי מטרת המינוי לרפד לאולמרט את חקירותיו הפליליות שלו עצמו, שלמיטב ידיעתי אינן מיניות. כשם שמינה לעצמו ועדת חקירה לחקירת מחדלי המלחמה שניהל- כך ראש הממשלה ממנה לעצמו שר משפטים שנועד לרפד את נפילתו בחקירות השחיתות המתנהלות נגדו. אבל זהו מינוי פתטי של אדם היסטרי, שיפעל כבומרנג נגדו. נישא על גלי האהדה לרמון, אולמרט טועה לחשוב שהציבור אינו רואה את המניע העמוק יותר למינויו של פרידמן. הציבור אינו טיפש. והציבור קץ בשחיתות ובמושחתים. הציבור אינו מאמין שיש לעצור את גל החקירות על ידי מינוי שר משפטים חדש – אלא על ידי הדחת המושחתים והחלפתם. וכך אכן יקרה. זו רק שאלה של זמן.
 
ומילה אופטימית לסיום. גל תגובת הנגד (ה –  backlash) שפוקד אותנו מזה זמן, הוא תגובה – אמנם היסטרית וקולנית – אך צפויה להתקדמות במעמדן של נשים בישראל. ההתקדמות קטנה, איטית – ובכל זאת משמעותית. הטיפול בקרבנות תקיפה מינית הוא האתר המובהק בו ניתן לראות התקדמות זו, ולכן זהו המקום בו מתמקדת תגובת הנגד. תגובות נגד נוטות, מטבען, להיות היסטריות ואף אלימות. ואולם אין להבהל מהן. ההיפך הוא הנכון: הן מעידות על שינוי אמיתי ועמוק שמתחולל ומופנם. לכן הן מתעוררות. השינוי מזעזע את מי שמפחדים ממנו, והם יוצאים לקרב נגדו, ונלחמים על נפשם; או, ליתר דיוק, על נוחותם, ההרגל, הפריווילגיות מהן נהנו. יש לזהות תגובות נגד, כדי להבין מה קורה ומדוע כל הרעש – אך לא להבהל מהן. יש לעמוד מולן בנחישות ולא לשתף עמן פעולה. אם משכילים לראות, להבין ולהתמודד בנחישות- אזי הכלבים נובחים והשיירה עוברת. והולכת אל עתיד טוב יותר לכולם.
 
(לדיווח העיתונאי על עניין פלוני ראו http://news.walla.co.il/?w=/1/1054202)