מששככו קולות הפסטיבלים, אפשר לחזור לשגרת החיים.

לפני מספר ימים התפרסמה ב – y-net ידיעה קטנה אודות הליך משפטי בעניינם של 9 נערים הנאשמים באינוסה של נערה בת 16:

“המדובר בנערה בת 16, שהפכה ל”שפחת מין של 9 נערים ממרכז הארץ. במשך חודשיים בשלהי שנת 2002 כפו עליה הנערים מעשי סדום ומין אוראלי בניגוד לרצונה בבית הספר ובגנים ציבוריים. הם איימו כי אם תדווח עליהם – יספרו למשפחתה ויפיצו כי היא “נותנת”. במקביל, איימו עליה גם כי צילמו אותה ויפיצו את התמונות באינטרנט. 

למרות התיאורים והעדויות הקשות, החליט היום בית המשפט להטיל על 7 מהנערים 150 שעות עבודה לציבור ופיצוי כספי לקורבנם, לאחר שהודו בביצוע המעשים בחברתם לבית הספר. אולם, בית המשפט נמנע מלהרשיע אותם.  

פרקליטיהם של הנערים, עורכי הדין בן ישעיה, עו”ד שמואל פלישמן, עו”ד ארי שמאי ועו”ד דן קואל, הצליחו להגיע עם הפרקליטות לעסקת טיעון, לפיה יודו הנערים בעבירה של מעשה סדום – ויוטל עליהם עונש של שעות פעילות למען הציבור וכן הם יחויבו לפצות את המתלוננת בסך של 2,000-3,000 שקלים. 

באשר להרשעה בדין, הוחלט כי בית המשפט יקבע האם יורשעו או – שמא יישאר להם רישום פלילי ללא הרשעה.  

הפרקליטות הדגישה כי הנאשמים כולם ביצעו מעשים מכוערים ונטפלו לנערה חלשה, לא מקובלת, שידעו כי תשבר תחת הלחץ שהופעל עליה.  

עורכי הדין טענו כי מדובר ב”נערים טובים, לומדים עם שאיפות לעתיד שעומדים כיום בפני גיוס לצה”ל”. לדבריהם, הנערים הבינו את חומרת המעשים שהם עשו. 

לבסוף, קיבלה השופטת, דנה מרשק-מרום, את דברי פרקליטיהם של הנערים והחליטה תוך התלבטות קשה שלא להרשיע אותם בדין. בית המשפט הביע מורת רוח מכך שהנערים, שבאו מ”בתים טובים”, פגעו מינית בצורה קולקטיבית משפילה והרסנית בנערה צעירה בת גילם. 

ההכרעה בעניינם של שני הנאשמים הנוספים תהיה בסוף חודש יוני.”

למי שאינן זוכרות ואינם זוכרים – פרשיה דומה עד זוועה הסעירה את המדינה לפני עשור שנים: פרשת שומרת. נערים בני הקיבוץ וחבריהם התעלל בנערת חוץ, וזוכו בדין כיוון שהשופט לינדנשטראוס בבית המשפט המחוזי בחיפה לא נתן אמון בטענת המתלוננת כי לא הסכימה להתעללות המינית הקבוצתית, וכיוון שלא רצה להרוס את חייהם של המתעללים.

לפני עשור, פסק הדין עורר סערה ציבורית ששככה רק כאשר בית המשפט העליון דחה בתוקף את עמדת בית המשפט המחוזי, והרשיע את הנאשמים תוך הבעת עמדה תקיפה ונחרצת ביחס לזוועה שבהתנהגותם. השופט מישאל חשין, וכמוהו גם הנשיא דאז, שמגר, לא חסכו מילים קשות להביע את סלידתם מן המעשים ואת הוקעתם.

בתגובה לפסק הדין, היו שהצהירו כי מערכת המשפט בישראל “נכנעה לתכתיבי השדולה הפמיניסטית”, הרחיקה לכת, כופפה סטנדרטים משפטיים, והפקירה גברים לסכנת הפללה מופרזת בעבירות מין. אחרים סברו כי פסק הדין הנמרץ פתר את בעיית הטיפול המשפטי עבירות המין בישראל, וניתן לנוח על זרי הדפנה.

מבחן המציאות מראה כי הפגיעה בחלשים אינה פוחתת, אך, כבכל תחומי החיים, החברה הישראלית היום אדישה יותר, קהת חושים, ואטומה לאין שיעור מאשר לפני עשור. מן הדיווח העיתונאי משתמע כי בפרשה החדשה כלל לא נטען כי הנערה “הסכימה”, או כי הנערים לא היו מודעים לחומרת התנהגותם. ההיפך הוא הנכון: הם היו מודעים אף מודעים לכך שהם מבצעים החפצה של אדם חי, והופכים אישה לאובייקט מיני, לשפחה לשימושם. והנה שוב מעלים עורכי דינם את הטענה המדהימה כי אין לפגוע בתכניותיהם העתידיות, ובית המשפט, כך נראה, שוב נמס,  ולב השופטים נכמר נוכח הנעורים המשוועים למצות את עצמם. נעורי הנערים, כמובן, בני הטובים ממרכז הארץ.

ואולם הפעם – דעת הקהל שותקת. אין סערה. ולא שערוריה.

מה השתנה?

האם יתכן כי רק בגלל שבני הטובים הם הפעם “ממרכז הארץ” ולא “חברי קיבוץ” שקטו הרוחות? לאו דווקא.

בעשור שחלף מאז אונס שומרת, עבדות מינית הפכה למובנת מאליה בחברה הישראלית. שפחות מין הן עניין שבשגרה, והשאלה היחידה היא עלותן.

החפצה של נשים קיבלה לגיטימציה ציבורית רחבה, בשם חופש הביטוי וחופש העיסוק. מסעדת סושי בבת ים אשר משתמשת בנשים כשולחנות התקבלה באדישות ציבורית רחבה, וניצחונה של חברת פלייבוי בבית המשפט העליון נחגג קבל עם כניצחונה של הליברליות הנאורה על פני השמרנות החשוכה. שלא לדבר על הזוועות היומיות המתרחשות בחסות הכיבוש על כל השלכותיו.

למעשה, נשאלת השאלה האם במושגיה של החברה הישראלית התנהגותם של הנערים אכן היתה כה “חמורה”? במה היתה חמורה יותר מאשר תופעות רבות המתרחשות לעין השמש, ואיש אינו חושב לבוא עמן חשבון פלילי?

יתכן כי זהו ההסבר האמיתי, העמוק, לשתיקה הציבורית הרועמת: המעשים שוב אינם חמורים בעיני החברה הישראלית, ולכן קשה להזדעזע ולסעור למולם.

מסתבר, כצפוי, כי דאגתם של משפטנים נוכח פסק הדין בעניין שומרת היתה מיותרת. הזמן עשה את שלו ובא לציון גואל.