מדי פעם, כששר המשפטים מנסה לנגוס עוד בחוסנה של מערכת המשפט, לערער עוד את חסינותה ולבקוע עוד סדק ביכולת העמידה שלה, כדאי להזכר בשירות שלא יסולא מפז שמערכת זו יכולה, צריכה ולפעמים אפילו משרתת בפועל, הלכה למעשה, את המדינה, את תושביה, ואת השפיות. הבה נתייחס רק לשני מקרים שהגיעו לאחרונה לבתי המשפט; מקרים בהם ההחלטות השיפוטיות האמיצות, השפויות והנכונות כל כך חשפו את נטיותיה הקפקאיות של הרשות המבצעת, שבהעדר פיקוח קפדני – היא מנסה ואף מצליחה לממשן.
 
המקרה הראשון – קפקא בארץ הענקים, או: הרשויות המקומיות ותכניות הבניה. היה היתה פעם עיריה (נקרא לה, לשם משל, עירית תל-אביב יפו), שהחליטה “לשפץ” (כלומר לפנות ולמכור לעשירים) שכונה עלובה ומתפוררת בפאתי סוף העולם. נאמנה לרווחת תושביה (או למליונים של “משקיעים מפתחים”?) שקדה העיריה החרוצה והכינה בחדוות יצירה (או בתאבת בצע?) תכנית “בינוי-פינוי” גרנדיוזית, נוצצת, יקרה, ומנקרת עיניים. אך מעשה שטן- התכנית עוררה התנגדויות מהתנגדויות שונות, ואישורה נדחה. היא הוכנסה למגירה, ושם היא שוכבת עד עצם היום הזה. כמו היפיפיה הנמה. קורי עכביש. אבל קבורת חמור של ממש – לא נקברה. כי, כך נראה, בעיריה מחכים לנסיך ולנשיקה (כלומר, כנראה, למליארדר עם הקשרים, שיגאל מקשיי התכנון והדמוקרטיה). בקיצור: התכנית המוקפאת עודנה בתוקף, אף שבפועל – דבר לא קורה. והמשמעות? תושבי השכונה המתפוררת אינם יכולים לבצע כל פעולה שהיא ברכושם: לא למכור, לא לקנות, לא לשפץ, לא להרוס, לא להרחיב, לא לשנות – לא שום דבר שאדם רשאי לעשות ברכושו. פשיטא: הם לא יכולים להגיש בקשות, כי לא ניתן לאשר את הבקשות, כי אי אפשר לדעת אם הבקשות תעלינה בקנה אחד עם התכנית שיום אחד אולי תאושר (ואולי לא).
 
במציאות תל-אביבית מופלאה זו, קם תושב השכונה ועשה מעשה נורא: הוא בנה מבנה למגורי משפחתו על גג בית הוריו. העיריה, שומרת ישראל, שלא נמה ולא ישנה, הוציאה מיד צו הריסה מנהלי נגד המבנה שנבנה בלא אישור, והגישה נגד התושב כתב אישום על בניה ללא היתר. במהלך הדיון המשפטי היה רגע של שפיות, והצדדים הגיעו להסכמה שביצוע צו ההריסה יידחה בשנתיים, כדי שהבונה יוכל להגיש את הבקשה כדין ולקבל את ההיתר הנחוץ לו כדי להכשיר את המבנה. ואולם בשנתיים שחלפו לאחר ההסכם המשיכה תכנית המתאר לנום את שנתה היפיפיה, ולא ניתן היה להגיש בקשות או לאשרן. וכך, כשחלפו השנתיים, החליטה העיריה כי הגיע הרגע לבצע את ההריסה שנדחתה. התושב המוטרף ניסה להסביר שבמשך כל השנתיים שחלפו לא יכול היה להגיש את הבקשה, כי התכנית מוקפאת, אך העיריה טענה שזה לא תירוץ, ולא יעלה על הדעת שאדם ינצל תואנות פרוצדורליות כאלה כדי לעבור על החוק. יש דין ויש דיין; יש שלטון חוק; יש סדר. והמבנה הרוס יהרס.

התושב הנסער מיהר לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים, אך השופט הנכבד אלי ספיר מצא טעם בעמדת העיריה הנכבדת, ואישר את ההריסה. למזלו הרב של התושב, הוא ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וזכה להשמע על ידי שופטת (מיכל אגמון) שלא היתה שתויה ולא ישנה במהלך הדיון, לא פחדה מן העיריה וכנראה לא ביקשה לשאת חן בעיני עשירים  או שרים. היא פשוט שמעה את התיק ומצאה שהתנהגות העיריה אינה מתקבלת על הדעת. זה הכל…  צו ההריסה בוטל, והשפיות הושבה על כנה. לפחות לרגע קט. אנחת הקלה.

מקרה שני – קפקא בארץ הגמדים, או: משרד הפנים ואיחוד משפחות. היה היתה אישה, תושבת ירושלים בירת ישראל, שנשאה איש שאינו חי בישראל, והגישה בקשה (בשנת 1999) לאיחוד משפחות. בקשתה נדחתה. כיוון שכך, היא עברה בשלב כלשהו להתגורר עם אישה מחוץ לישראל למשך מספר חודשים, ואז חזרה לביתה בירושלים, בירת ישראל. מקץ כשנה וחצי שבה והגישה בקשה לאיחוד משפחות. בקשתה נדחתה. למה? כי אליבא דמשרד הפנים, רק מי ש”מרכז חייה” בישראל יכולה להגיש בקשה לאיחוד משפחות, ואילו “מרכז חייה” של המבקשת אינו בישראל. למה? כי במשך כחצי שנה במהלך השנתיים שלפני הגשת הבקשה לא התגוררה בישראל אלא עם בן זוגה מחוץ לישראל… למרבה המזל, השופט משה סובול לא התבלבל, פסל את החלטת משרד הפנים, ודרש לשוב ולבחון את נושא “מרכז חייה” של המבקשת בלא קשר לחצי השנה ששהתה עם בן זוגה במקום היחיד בו יכלה להיות עמו – מחוץ לישראל.  אנחת רווחה נוספת. רגע נוסף של שפיות.

ומילה של רצינות. הבקשה לאיחוד משפחות הוגשה, כמובן, על ידי ישראלית פלסטינאית תושבת בית חנינא. המאבק הקפקאי של משרד הפנים נועד, ככל הנראה, למנוע כניסתו לישראל של בן זוג פלסטיני. כיוון שבני הזוג אינם יהודים, מדינת ישראל מעדיפה שהאישה תעזוב את ישראל ותלך בעקבות בן זוגה אל “האיזור”. גם מלחמתה השקטה של עירית תל-אביב מתנהלת נגד תושביה הערבים של יפו, וליתר דיוק – תושביה העניים של שכונת פרדס דכה. שהגיע הזמן להחליפם בתושבים יפים ונוצצים יותר, כיאה ליפו המתחדשת.

 הקפקאיות היא אמנם נטיה כמעט בלתי נשלטת של רשויות בירוקרטיות בכל הקשר, אך כשהדברים מגיעים למיעוטים לא אהודים – היא אינה יודעת גבולות. וכשהיא נושאת ראש מכוער – הכל הופך לביצה טובענית ואין מפלט. בדיוק לשם כך מדינה דמוקרטית, ובמיוחד כזו השרויה עדיין בשלבי כינון די ראשוניים, זקוקה, כמו אויר לנשימה, למערכת שיפוטית חזקה, עצמאית, אמיצה. ממש כמו היהודי החדש בפוסטרים של פעם: עליה להיות רחבת כתפיים, עזת מבט, בעלת עמוד שדרה איתן ויכולת עמידה יצוקה מפלדה. כדי להלחם בדרקונים הזוחלים מתוך הסיוטים ומאיימים לשאת ראש.