אתמול היה הארבעה לנובמבר העשירי מאז היום בו התבשרנו כי ארע הדבר שלא חשבנו שיכול להיות. וכרגיל בימי ציון כאלה אותה תחושה מתעתעת של זמן: נדמה שהיה זה רק אתמול, ובה בעת נדמה שעברו יובלות. זיכרון השבר חי וחד כשהיה, ועם זאת כל כך הרבה התרחש מאז בכל המישורים. וגם מעבר לתחושת הזמן עצמה: מצד אחד דומה שהכל ממש אותו דבר כפי שהיה בשנת 1995, ומצד שני – כל כך הרבה קיטוב ופילוג וניכור ופערים התווספו מאז, שכמעט קשה להכיר את דמותנו במראה.
 
את הדברים שהשתנו קל יותר לראות, למנות ולנתח: העוני העמיק, העושר הפרטי תפח, האינתיפדה השניה העצימה את החשדנות ההדדית, מותו של ערפאת פתח פתח להדברות ממשית יותר והחתירה תחת מעמדו של יורשו סותמת את הגולל. הדברים הקבועים סמויים יותר מן העין. אחד מהם, שהיה ועודנו, הוא הדרת המיעוטים מן השיח הציבורי בישראל. וההמחשה המובהקת ביותר היא ים האירועים שיתרחשו השבוע לציון רצח ראש הממשלה ולדיון בדמוקרטיה הישראלית. כל המוסדות המכבדים את עצמו פרסמו בעיתוני סוף השבוע מודעות המכריזות על כנסים וימי עיון לדיון בעשור שחלף: בפניה המשתנים של החברה הישראלית, בהשפעות הרצח על הדמוקרטיה, על הממלכתיות, על החברה. והנה מבט אחד ברשימות הדוברים בכנסים הנכבדים הללו מלמד מיד, כהרף עין, שלפחות במישור אחד לא שינה הרצח את הדמוקרטיה הישראלית: היא נותרה מדירה ממש כשם שהיתה תמיד. בכל האוניברסיטאות ומכוני המחקר מאיישים את ימי העיון גברים יהודים, רובם אשכנזים. פה ושם מקשטת אישה, לרוב כיו”ר, כי יו”ר אינם באמת מדברים. ובסך הכל, משתתפות פעילות ויושבות ראש של מושבים גם יחד – לא יותר מ – 20%. לרוב פחות. לעיתים נדירות מקשט את הכנס אפילו ערבי אחד. לתפארת המליצה. אבל לרוב, השיח הציבורי מתוחם עדיין לאליטה החזקה והמובהקת שהיתה ועודנה ואינה משתנה: גברים יהודים. ללא בושה, ללא היסוס, ללא הצטדקות,ללא מודעות: כאילו זו אינה המאה העשרים ואחת, וכאילו לא יכול להיות אחרת. הם המזמינים, הם המוזמנים, הם הדוברים, הם המנתחים, המבקרים והמייצרים את המציאות העכשווית והעתידית. כך בכל מקום ובכל זמן במרחב הציבורי בישראל, וכך גם כאשר עוסקים בדמוקרטיה, שהיא, כזכור, מבנה חברתי המושתת על השתתפות שווה של כל חבריו וחברותיו. נוכח השינויים העמוקים, השבר והניכור – מנחם להווכח שישנם יסודות של הדמוקרטיה הישראלית שדבר אינו יכול לערערם, והם מוצקים ואיתנים כשהיו תמיד.

ובנימה צינית קצת פחות: כשאתן יושבות בקהלים, או בפנלים (אם כי לא רבות יזכו…) או פשוט מול הטלוויזיה או העיתון – סיפרו את מספר הגברים לעומת מספר הנשים. שימו לב לחלוקה המיגדרית בקרב מי שהוזמנו לדון בדמוקרטיה הישראלית, לנתחה ולעצבה. ראו את המספרים ואת המציאות שהם מייצגים ומבנים. כי המספרים חשובים ביותר, גם אם ינסו לשכנע אתכן שלא. ואחר כך המשיכו לספור גם בשאר הכנסים, האירועים, והמבנים החברתיים הקבועים. שימו לב למספרי הגברים בצמרות המערכות, בעמודי הפובליציסטיקה, בפנלים בטלויזיה בסוגיות “רציניות”, שלא לומר סביב לשולחן הממשלה. הספירה היא הרגל חשוב, שמסייע לזהות מימד חשוב במציאות בתוכה אנחנו חיות. וכשתספרו תמצאו שהחלוקה המיגדרית שמאפיינת את הכנסים לציון רצח ראש הממשלה מאפיינת את כלל העולם הציבורי בישראל. כל העובדות הרלבנטיות גלויות ומפורסמות וכתובות בגדול על כל הקירות – צריך רק להסתכל ולראות. המודעות היא הצעד הראשון בדרך להפנמה, לדיון ציבורי ולשינוי. ואנחנו תקועות הרבה יותר מדי שנים בשלב העיוורון המגדרי הנוח והמשתק.

ומי שהביטה וראתה והפנימה ורוצה ללכת הלאה – צריך פשוט לפצות את הפה ולמחות. להביא לתשומת לבם של עורכי הכנסים, של מערכות העיתונים, של מנהלי תכניות טלויזיה. כשאיש לא פוצה פה – קל להם להתעלם; למה שיטרחו לשנות? כך, למשל, המאבק בו החלה עו”ד עדה רבון לפני כשבועיים פקח את עיני מכללת נתניה, שהודתה כי לא שמה לב למספרי הנשים והגברים באירוע לציון רצח ראש הממשלה, והסכימה לפנות, גם אם ברגע האחרון, ולהזמין נשים נוספות להשתתף. נכון, לא כל המוסדות מוכנים לשים לב לקיומנו: המכון לדמוקרטיה, כמובן, אטם אזניו נוכח מחאות של נשים על העדרו של הקול הנשי באירועי ההנצחה מטעמו (אגב, מספר הנשים במכון אצמו אפסי עוד יותר מאשר בטקסים. זוהי גירסת הדמוקרטיה שלו, המאפיינת גם את החוקה “בהסכמה” שהוא מציע: חוקה נוחה לגברים יהודים, ובמיוחד אם הם עשירים). אבל שום מאבק עוד לא נוצח בלי להתקיים…

וכמובן, כל האמור כאן בלשון נקבה – מתייחס גם לגברים (ממש כשם שהדבר נכון בכוון ההפוך ואינו מצריך פירוש). גם גברים יכולים לשאול, כשהם מוזמנים לכנס: יש גם נשים שהוזמנו להשתתף? יותר מ – 20%? וערבים? ומזרחיים? נכון, בתחילה זה יכול להרגיש משונה. אבל ככל שהנושא יכנס סוף כל סוף למודעות – לא יהיה עוד צורך להעלותו כל פעם מחדש. ויום אחד זה הרי יקרה.