כשהתחלתי לקרוא את הכותרות “השנה מציינים 70 שנה ל…” השלמתי בלא מודע “מרד גטו ורשה”; “חיסול הגטאות במזרח פולין”. אבל מקץ שבריר שנייה פגשו עיני את המשך המשפט: “הפקת הסרט קזבלנקה”. קשה להאמין: 70 שנה, והאגדה לא פגה. משנזדמנה לי שעת כושר הורדתי מן המדף את קלטת המהדורה המיוחדת של הסרט, שהופקה במלאת לו 50 שנה, והתרווחתי על הספה לצפות ביצירת המופת בפעם המי יודע כמה. ולא, לא נס ליחה. גם אחרי עשרים שנות צפייה חוזרת ונשנית; כשיודעים, כמוני, להשלים כל שורה ושורה בטרם נאמרה. 

 התעלומה הגדולה היא כמובן, מה עושה את הסרט הזה ל”גדול מכולם”? מה סוד הקסם? מהי “נוסחת הקסמים” שהצליחה מעל ומעבר לכל המצופה וממשיכה להצליח, ללא תחרות, עד עצם היום הזה?

 כל התשובות הרבות שניתנו מאז ועד היום – נכונות בלא ספק. הליהוק המושלם, ההומור החד כתער, השורות השנונות הרודפות זו את זו, הצילום המקצועי – “אין עליהם”. והרקע האוריינטלי, הססגוני, האכזוטי. ובמישור העלילה, כל המוטיבים הידועים: האהבה הבלתי אפשרית, הגדולה מן החיים, שאי אפשר לחיות לא איתה ולא בלעדיה, צו הלב מול צו המצפון, יד הגורל, האישי מול הציבורי. וישנן גם הנוסחאות ההוליוודיות החזקות כל כך, המפעילות במיומנות כה יעילה את כל בלוטות הרגש שלנו: דמות ה”קאובוי העירוני” שמגלם המפרי בוגרט, המנוכרת, הבודדה, המתייסרת, הנקרעת בין אמת האינדיווידואליזם הריקני ובין האלטרואיזם על מזבח ערכי הקהילה; האישה המקריבה את אושרה הפרטי למען טובת הכלל; שני הגברים אצילי הנפש הלוחמים זה בזה בהגינות ג’נטלמנית מרבית; התהפוכות המהירות, המפתיעות, המסחררות; צחוק הגורל.

 אבל מעל לכל, ומתחת לכל, ובלב הכל – נמצאת המלחמה. המלחמה ההיא. המלחמה ששינתה את העולם והורידה מסך על העולם שהיה קודם לה. בכל החזיתות, בכל המובנים. המלחמה שהציבה, אלה מול אלה, את ה”טוב” וה”רע” בבהירות אכזרית שלא היה כדוגמתה. “מלחמת כל המלחמות”, הקיומית מכולם, הטוטאלית מכולן. הגדולה מכולן. יש משהו במלחמה ההיא שמהלך עלינו קסם שלא פג. כישוף ממש. אנחנו שבים ונמשכים אליה כפרפרים אל האש. אולי כי היא כל כך לא נתפסת. למרות כל הספרים, והניתוחים, והפרשנויות; אי אפשר באמת להבין אותה, או לעכל, או להשלים. היא גדולה מן החיים ומן המוות ומבכלל. היא שינתה את תפישותינו הבסיסיות ביותר: מה זה “חיים” ומה זה “להיות אנושי”; מה “אפשרי” ומה “לא אפשרי”.  ובגלל המלחמה ההיא… בגלל המלחמה ההיא אנחנו מה שאנחנו, וחיינו הם כפי שהם, והעולם הוא מה שהוא…

 וקזבלנקה, קזבלנקה מעלה את כל הנקודות והשאלות והכאבים ביחס למלחמה בתמצות פשוט וחד: מה משמעות חייהם, אושרם, ואהבתם של שלושה אנשים בתוך המלחמה האדירה ההיא? מה משמעות הקיום האנושי נוכח הזוועה האולטימטיבית של הרוע, האכזריות והמוות חסר הפשר?

 לא במקרה חשבתי על מרד גטו ורשה והשמדת קהילות מזרח פולין כשקראתי את הכותרת על מלאת 70 לסרט קזבלנקה. כי בדיוק על רקע כל אלה שואל הסרט את השאלה האנושית הקיומית. האקזיסטנציאליסטית, אם תרצו. על רקע כל אלה הוא מציל ומקדש את זכר האהבה, וחותם בחברות מופלאה. ולכן, לפחות לי ולבני דורי, הדור שנולד אחרי, מתוך המלחמה ההיא, דומני שקסמו של הסרט לא יפוג לעד.