מאמר זה טוען שהחוק למניעת הטרדה מינית הצליח להוביל שינוי שיטתי, עמוק ובר קיימא בתרבות הישראלית ובנורמות הנהוגות בה. זהו תהליך שעודנו מתרחש ומתקדם, אך השפעתו ניכרה כבר בעשרים שנותיו הראשונות. בין השאר משום שהחוק נוסח בבית-יוצר פמיניסטי, ולא עוּקר או מוסמס בתהליך החקיקה, וכן משום שהקרקע לחקיקתו היתה בשֵלה והוא התקבל בהתלהבות על ידי ציבור נשי ההולך וגדֵל. אכיפת החוק עודנה חלקית, לוקה בכשלים רבים ומצריכה עבודה, אך המהלך הצליח במידה רבה.
מיזם MeToo שהגיע באופן בלתי מבוקר מארצות הברית, ממציאות חברתית, משפטית ותרבותית שונה לחלוטין, דורש מהפכה ביחס לכל הקשור בתלונות על פגיעות מיניות. לשיטת חלק מן הנשים המקדמות מהפכה זו, שמקצתן מזדהות כ”פמיניסטיות צעירות”, כל מה שאִשה חוֹוָה כהטרדה מינית הוא אסור, ללא התחשבות בהגדרות החוק; כל עדות על הטרדה היא אמת; אין דרגות חומרה בהטרדות מיניות: כולן חמורות מאוד; אין להחיל עליהן, במישור הציבורי, עקרונות כמו חזקת חפות של הנאשם עד שאשמתו הוכחה, מיצוי העונש, התיישנות או מחילה בעקבות התנצלות. מי שנטען נגדו שהטריד מינית צריך לצאת מן המשחק החברתי.
ניסיון מהפכה זה עלול לפגוע בזכויות האדם בשראל, ובהצלחת התהליך האבולוציוני המתקדם כבר עשרים שנה. יש להתייחס אליו בזהירות ולהמנע מהקצנה שהפסדה עלול להיות גדול משכרה.
פתיח המאמר:
מאמר זה נכתב בנקודת זמן (יולי 2018) שבה “שיח פמיניסטי חדש”, המתחולל בעיקר ברשתות החברתיות ומושפע מן המיזם האמריקאי MeToo ,#קורא תיגר על מה שהוא בעיניו “מיושן”, לרבות הגיונו הפמיניסטי של החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית. השיח החדש מבקש לשנות את התהליך הנורמטיבי והתרבותי שחוק זה הניע ושאותו הוא מאפשר זה עשרים שנה, להרחיבו ולהשתיתו על “כללי משחק” חדשים.
מאמר זה נכתב ממש בעין הסערה בידי מי שמזדהה ומזוהה עם החוק למניעת הטרדה
מינית, ואינה מתיימרת להביט בדברים ממרחק המאפשר ניטרליות ואובייקטיביות
מדעיות. הטענה שהמאמר מציג היא שהחוק למניעת הטרדה מינית, אף על פי שהוא חלק
מספר החוקים הישראלי, איננו בשר מבשר הפטריארכיה, אלא חוק פמיניסטי מובהק. הוא
נוסח מתוך השקפת עולם פמיניסטית סדורה, ששמה לה למטרה להיאבק בפטריארכיה
כסדר חברתי דכאני ומפלה, ולכונן במקומה סדר חברתי המושתתת על הכרה בכבוד אדם
וחוה. זהו פמיניזם המשלב מאבק “רדיקלי” (מרקסיסטי בגישתו מעמדית) עם מחויבות
עמוקה לכלל זכויות אדם וחוה וערכי היסוד (האוניברסליים, הליברליים) שמהם הן נגזרות: כבוד סגולי (dignity) וכבוד מִחיָה (respect), חירות ושוויון.
אני מאמינה שזהות פמיניסטית חזקה זו של החוק תרמה להצלחתו, במהלך עשרים שנות קיומו, לחולל שינוי עומק תודעתי, תרבותי ונורמטיבי ניכר. מכיוון שכך אני סבורה שראוי לאפשר לו להמשיך ולחולל את השינוי שהוא מחולל באופן אִטי אך יסודי ועמוק. ההתקוממות ה”צעירה” נגד רוחו של החוק ועקרונותיו “המיושנים” דורשת מלחמה טוטאלית בכל הטרדה, ללא הבדל דרגת חומרה או נסיבות אחרות. אני סבורה שהיא מושפעת מפוליטיקה של זהות ומקדשת הזדהות מוחלטת עם נשים וצידוד בהן בכל הֶקשר ובכל מחיר. גישה פמיניסטית זו עלולה לפגוע באידיאולוגיית כבוד אדם וחוה, חירותם, שוויונם וזכויותיהם, אידיאולוגיה שפמיניזמים לסוגיהם הם חלק בלתי נפרד ממנה. גישה זו עלולה לעודד ולחזק סלידה ממיניות והפרדה בין המינים, המתיישבות עם תהליכי הדתה פוריטניים שמתרחשים בישראל ובעולם ומחזקים אותם. הלך רוח זה הוא פטריארכלי מסורתי ומסוכן לזכויות אדם וחוה, לרבות לחירותן של נשים. בד בבד עם כך, פמיניזם קיצוני המושתת על פוליטיקה של זהות עלול גם לגרור תגובת נגד אגרסיבית, שתסיג לאחור את ההתקדמות הפמיניסטית המתרחשת בישראל זה כמה עשורים.
אפתח בהצגת החוק למניעת הטרדה מינית וייחודו הפמיניסטי, ואמשיך בהצגת תהליך
השינוי התרבותי הנורמטיבי שחולל החוק מאז חקיקתו בשנת 1998. בהמשך אגע
במקורות ההקצנה והפוריטניזציה בשיח העכשווי סביב החוק (פסיקה שגויה של בית הדין
הארצי לעבודה, תהליכי הדתה והדרת נשים, והשפעת מיזם MeToo #), ואחתום בסכנות
הנשקפות לדעתי מן “השיח החדש”, הפמיניזם הזהותני .