מאי 29, 2004

לפני כחודש התייחסתי כאן לדיון המשפטי באונס קבוצתי של נערה צעירה, אשר הסתיים ברחמיה של השופטת על הנערים בני הטובים, כאילו לא עברנו, לפני עשור שלם, את רעידת האדמה הקבוצתית עם פרשת שומרת. בכאב גדול כתבתי כי לפחות לפני עשור עוררה פרשת שומרת הדים והסעירה את כולנו, ואילו כיום – קול דממה דקה. והנה – שמחתי

מאי 29, 2004

אז גם דו"ח ועדת דוברת מצטרף לערמת הדו"חות המקצועיים המוכיחים באותות ובמופתים את כישלונה של מערכת החינוך הישראלית. אבל מי שעין אחת רואה בראשו אינו זקוק לדו"חות כשלון מקצועיים; די במבט חטוף בעיתון. אם אפילו מפקד ישראלי אחד נתן הוראה לרמוס ולו בית אחד ברפיח על תושביו – משמע שמערכת החינוך הישראלית נכשלה. אם אפילו

מאי 22, 2004

הגיעו לידי ממצאיו של מחקר חדש אודות פועלן המקצועי של שופטות בית המשפט העליון בקנדה. המחקר בחן את יצירתן השיפוטית של שלוש השופטות הקנדיות ה"עליונות" (מתוך עשרים ושמונה שופטים ושופטות) בשנית 1982 – 1999. על פי הממצאים, שלוש השופטות, שהוו כ – 11% מכלל השופטים, כתבו 407 מתוך 1028 חוות דעת המיעוט שנכתבו באותן שנים,

אפריל 28, 2004

מששככו קולות הפסטיבלים, אפשר לחזור לשגרת החיים. לפני מספר ימים התפרסמה ב – y-net ידיעה קטנה אודות הליך משפטי בעניינם של 9 נערים הנאשמים באינוסה של נערה בת 16: "המדובר בנערה בת 16, שהפכה ל"שפחת מין של 9 נערים ממרכז הארץ. במשך חודשיים בשלהי שנת 2002 כפו עליה הנערים מעשי סדום ומין אוראלי בניגוד לרצונה

אפריל 20, 2004

במוצאי יום השואה נתקלתי, בספרו של דוד ביאל ( מ – 1986, "עצמה והעדר-עצמה בהיסטוריה היהודית", באנגלית), במשפט שמשך את תשומת לבי (עוד יותר מאחרים). אולי כבר לא מקורי, אבל מה כבר יכול להיות מקורי? חשבתי שמן הראוי להתעכב עליו, לרגע של דומיה. ביאל מוחה על המיתולוגיזציה של ההיסטוריה היהודית, על פיה מתחלקת ההיסטוריה היהודית לתקופות

מרץ 30, 2004

רצח יאסין באוויר, פסח בפתח, ניחוח של אביב מלבלב, ובמדינת קולורדו שבארצות הברית מקבלת נערה שהעזה להתלונן על אונס מאות מכתבי שטנה המכילים איומים על חייה. המתלוננת, חדרנית, נערה בת 19, הגישה תלונה על אונס כנגד שחקן כדורסל ידוע שם, "סלבריטי" מן הליגה הראשונה, קובי בריינט. בריינט אינו מכחיש את המגע המיני, אך טוען כי

מרץ 27, 2004

"גמול" הוא מושג מפתח מכונן בהשקפת העולם הנוהגת במבנים חברתיים שאנתרופולוגים מכנים "חברות כבוד". "נקמת דם" היא טיפוס של ניהול סכסוך המושתת על תפיסה גמולית. הגיון הדברים הוא כזה: פגיעה בפרט כלשהו מטילה עליו ועל בני קבוצתו (משפחה, משפחה מורחבת, שבט) "חוב של כבוד" להפרע מן הפוגע על ידי פגיעה בו או בבני קבוצתו (משפחה,

מרץ 23, 2004

על פמיניזם וחופש הביטוי, ופסק הדין בעניין "תפוזינה" אחד ההישגים הרבים של מכפישי הפמיניזם ויריביו הוא יצירת הזיהוי הציבורי המובן מאליו בין "פמיניזם" ו"איום על חופש הביטוי". חופש הביטוי, הוא, כידוע, ערך חברתי מקודש, נשמת אפן של הדמוקרטיה והשקפת העולם הליבראלית. הפמיניזם, טוענים מבקריו, כל כולו אידאולוגיה של סתימת פיות, טרור והשתקה. הפמיניסטיות מנסות לטרפד

מרץ 19, 2004

במוזיאון לאמנות במונטריאול שבקנדה מוצגת תערוכה שכותרתה "הכפר הגלובלי: שנות הששים". עבור העולם המערבי, ממחישים המוצגים, שנות הששים היו העידן בו נפרצו גבולות כדור הארץ, והאדם יצא והרקיע אל החלל, ידו נוגעת בכוכבים וליבו עולה על גדותיו. סדרי עולם ישנים אותגרו, נחשפו, הוקעו והתפוררו, והדור הצעיר קרא לעתיד חדש ואחר. ביחד עם חוקי המשיכה של

מרץ 19, 2004

במדינת יוטה בארצות הברית, הוחלט להעמיד לדין בגין רצח, אישה הרה, שככל הנראה סירבה לעבור ניתוח קיסרי, ואחד משני העוברים שברחמה נולד מת. (רבות מן העובדות המתייחסות לסיבת הסירוב ולשאלה האם אכן הומלץ בפניה לעבור את הניתוח הקיסרי שנויות במחלוקת, ולכן אסתפק בשלד הרזה של העלילה). השאלות המשפטיות שמקרה זה מעורר קשות ומורכבות. האם ניתן