מאמר זה נכתב כשנה וחצי לאחר תחילת מיזם MeToo .#בשלב זה דומני שאין ספק שהמיזם היווה גל חשוב של התעוררות נשית, והעלה את המודעות ציבורית לתופעת ההטרדה המינית ולכאבן של קרבנותיה. הדברים נכונים, ככל הנראה, במיוחד ביחס לאוכלוסיה הצעירה, שזוכרת פחות את הגלים הקודמים של ההתעוררות הנשית שהוזכרו כאן, ושהתקשורת הוירטואלית ממלאת מקום חשוב בחייה. אני רואה בתרומה זו של מיזם MeToo# "רוח גבית" לפמיניזם הישראלי ולעיסוקו בהטרדה מינית ובפגיעות מיניות בכל. אין ספק שרוח גבית זו היא בעיני רצויה ומבורכת. לצד זאת, דומני שמקץ שנה וחצי יותר ויותר ישראליות וישראלים מודעים לכך שרכיבים במיזם MeToo# מהווים גם "רוח צידית" אשר דוחפת את הפמיניזם הישראלי בכיוון שאינו אותנטי לו, ואף אינו רצוי.
במאמר זה אני מציעה שמקורו האמריקאי של גל זה ואופיו ה"וירטואלי" הם היסודות אשר תוצריהם מאיימים להסיט את הפמיניזם הישראלי מדרכו העצמאית והחיובית. דברי נכתבים מתוך מחויבות לפמיניזם כבוד אדם וחוה, שאותו אני מתארת ומפתחת מזה עשרים שנה, ודבקות באידאולוגיה שלו וביישומה המעשי.
בעשור השני של המאה העשרים ואחת, יש סימנים לכך ששיח כבוד האדם הישראלי נחלש במידה רבה. במקביל, עלייתה הדרמטית של התקשורת הוירטואלית, ובתוך כך של הרשתות הוירטואליות, משנה את השיח הציבורי, לרבות זה הפמיניסטי. השינוי הואץ באופן ניכר לקראת סוף העשור, עם השימוש הגלובלי בתקשורת הוירטואלית לקידום מיזמים פמיניסטיים כמו MeToo# .השיח בתקשורת הוירטואלית הוא דינאמי, מיידי, מכליל (כלומר מאפשר השתתפות של כל אישה ואיש) — אך גם אימפולסיבי, אגרסיבי ומתלהם. הוא מייצר נורמות שיח בלתי מרוסנות, שהופכות למובנות מאליהן גם מחוץ לתקשורת הוירטואלית. בתוך כך הוא מייצר גם שיח פמיניסטי אשר משקף את כל אלה. שיח פמיניסטי זה סוחף נשים, ובעיקר צעירות, אשר נענות לתחושות החירות, השייכות והעצמה שהוא מעניק. התלהבות זו
מאפילה על חולשותיו של שיח פמיניסטי זה, ועל הסכנות שהוא טומן בחובו לזכויות אדם וחוה בכלל ולהמשך קידום הפרויקט הפמיניסטי כפרויקט של זכויות אדם וחוה.
בנוסף לכך, מיזם MeToo #נולד במקום ובזמן שבהם מתפתחת גם תופעה שיש המכנים "תרבות הקרבנּות". תרבות זו, המתפשטת ככל הנראה בעיקר באוניברסיטאות עלית בארצות הברית, מאדירה את מעמדם החברתי של מי שנתפסים כשייכים לקבוצות המזוהות כקרבניֹות, ומבזה את מי שנתפסים כשייכים לקבוצה המוגדרת "הגמונית". גישה זו חשובה במאבק להשוואת מעמדן החברתי של קבוצות שונות, אך היא פוגעת בפרטים ובזכויותיהם עקב זיהוי שלהם עם קבוצות השייכות שנכפות עליהם.
באווירה שנוצרת בהשפעת תרבות הקרבנּות, מי ששייכים לקבוצה מוחלשת זוכים לאמון ולאהדה מיידיים, בעוד שמי ששייכים לקבוצה ההגמונית (כלומר בעיקר גברים לבנים, הטרוסקסואליים) חשודים כמעט בלי יכולת להתגונן.
כפי שמאמר זה מפרט, אני סבורה שהשילוב של תרבות הקרבנּות ביחד עם התקשורת הוירטואלית מזמין השתקה ואף רדיפה חסרות מעצורים של מי שמזוהים כשייכים לקבוצה חזקה. כשיסודות אלה מחלחלים לגל פמיניסטי, הם מאיימים על זכויות אדם וחוה ועל פמיניזם הכבוד.
מאמר זה פותח בהצגה של פמיניזם כבוד אדם וחוה, שמצוי בתשתית החוק הישראלי למניעת הטרדה מינית. הוא מציג את יסודותיו הערכיים והאידאולוגיים של פמיניזם זה ואת התגשמותם בחוק למניעת הטרדה מינית. כאמור, אני מאמינה שישראליות וישראלים רבים מזדהים עם פמיניזם זה באופן אינטואיטיבי ואף מקבלים אותו כמובן מאליו. ואולם כאשר השקפת עולם זו מאוימת על ידי גל חזק שאינו מחויב לערכיה ומאיים להסיטה מדרכה, נחוץ להציגה ולאפיין את מרכיביה.
בהמשך מציג המאמר את תרבות הקרבנּות האמריקאית, שרוחה משפיעה על מיזם MeToo#. חלק זה מבהיר מדוע אני סבורה ששני מאפיינים של מיזם MeToo# — קרבתו לתרבות הקרבנּות ולתקשורת הוירטואלית— עלולים להוות "רוח צדית" שתסיט את הפמיניזם הישראלי מדרכו האותנטית, המחויבת למאבק בפטריארכיה תוך שמירה והגנה על כלל זכויות אדם וחוה.