כמו ריטואל, תסריט האימה חוזר על עצמו שוב ושוב: גברים צעירים כורתים ביניהם ברית אחווה גברית על ידי שימוש אכזרי משותף בנערה כחפץ מיני; הם מצלמים את מעשי הזוועה שלהם ומתפארים בהם; במהלך ההליך המשפטי הם, הוריהם וסנגוריהם מציגים חזית אחידה, מתנערים מאחריות ומגוללים את האשמה על הנערה ש”הסכימה” ואף “רצתה” ו”נהנתה”; בית המשפט כותב מילים קשות; הציבור נחרד ומזדעזע. ולבסוף, כך מלמדת ההיסטוריה המדממת, האנסים מקבלים עונשים קלים, כדי שחייהם לא יהרסו, הנערה לא מצליחה להשתקם, והציבור שוכח. וחוזר חלילה.
בכל פעם שאירוע כזה מגיע לתודעתנו הקולקטיבית אנו מזדעזעים מהעדר האמפתיה והחמלה של צעירים כלפי נערה חסרת ישע; אנו מפנים אצבע מאשימה אל מערכת החינוך, אל הרשתות החברתיות, אל סרטי הפורנוגרפיה הזמינים בכל גיל, אל המשפחות התומכות ללא סייג בילדיהן האלימים; אנו מקוננים על אבדן הערכים, על האטימות לכבוד האדם, על הגבריות הרעילה. הכל נכון. ושום דבר לא משתנה. לא ההורות, לא החינוך, לא הפיקוח מצד הרשתות החברתיות. כולם מזדעזעים; אף אחד לא לוקח אחריות ומנסה לשנות.
הפעם מדובר בזוועה שהתחוללה במלון הים האדום באילת, לפני שלוש שנים. הנערה היתה בת 16; שני גברים, איסי רפאילוב ואיליזיר מאירוב, במחצית שנות העשרים לחייהם, ניצלו את שכרותה, והכניסו אותה לחדר מלון שעליו השתלטו ללא רשות. הם הרחיקו את חברתה מן המקום, אנסו את הנערה בזה אחר זה, כשהיא שוכבת מעולפת בשכרונה,
ואז, ביחד עם גבר אחר שנקרה למקום, אושר שלמה, החלו לשכנע חבורה של נערים שהסתובבה בהתרגשות מחוץ לחדר, להכנס ולהשתתף איתם באונס. שניים מהנערים, שהיו בני 17 בשעת המעשה, התרצו ואנסו גם הם את הנערה, וארבעה אחרים סייעו להם ובתוך כך ביצעו בה מעשים מיניים שלא כללו חדירה לגופה, כלומר “מעשים מגונים”. כולם תארו שהנערה היתה שפוכה ומחוקה. בהליך המשפטי הם טענו שהיא רצתה בכל אשר נעשה לה.
שופטות בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטות יעל רז לוי וגילת שליו והשופט אהרון משניות) הרשיעו באונס ארבעה מן הנאשמים. הן פרסמו תקציר של הכרעת הדין, בו הן מודות שהתהפכו על משכבן לילות נוכח התמונות המחרידות ממצלמות האבטחה, של חלק מהנאשמים “מתגודדים סביב החדר וצובאים עליו כאילו מתרחשת שם הצגה, פותחים את הדלת בחדר לא להם, מציצים, מצחקקים, נותנים ‘כיפים’ זה לזה, נכנסים לחדר, והכל כאשר מה שהם רואים לנגד עיניהם בתוך החדר הוא את המתלוננת שרועה עירומה, כגופה או כפסל, ואנשים עושים בה כבשלהם”.
נוכח תמונות אלה של העדר כל אחריות מוסרית לזולת, של אטימות מוחלטת לפגיעה באדם אחר, השופטות החליטו להבהיר לצעירים ולחברה הישראלית כולה שגם מי שלא חדרו בעצמם לגופה של הנאנסת נושאים באחריות ממשית וחמורה לפשע הנורא שהם אפשרו. בית המשפט הרשיע אותם בסיוע לאונס, בשידול, ובביצוע מעשים מגונים בנאנסת. “רוצים אנו להעביר מסר ברור – מעשה שעשה פרט כחלק מקבוצה, הוא אחראי לו באופן מלא, ולא תהיה לו תרופה בכך שיסתתר מאחורי הקבוצה, או ינסה לחסות מאחורי חבריו”.
מסר נוסף שבית המשפט מכריז עליו הוא שאווירת חופשה באילת אינה מקטינה מחומרתם של דה-הומניזציה והתאכזרות, ואינה הופכת אותם ל”צחוקים” שאפשר להעלים מהם עין. ובתרגום לשפה משפטית: “אין כל מקום לראות בכך שמדובר בנערים היוצאים לחופשה רחוק מהבית כנסיבה מקלה, ואין מקום ל’הנחות גיל’ או ל’הנחת אווירת חופשה’. נהפוך הוא”.
חשובה מכל היא קביעתו ההחלטית של בית המשפט לגבי השאלה הקריטית האם יחסי המין התקיימו בהסכמתה החופשית של האישה. אם התקיימו ללא הסכמה כזו, כך על פי הגדרת החוק, התרחש אונס. בית המשפט נוקט צעד חשוב וקובע: “הסכמה חופשית משמעותה מתן מקום לרצונותיו של הצד השני; והיא מחייבת לוודא באופן אקטיבי את נכונות הצד השני לאקט המיני; תוך מתן משמעות לכבודו של אדם, פרטיותו ולאוטונומיה האישית של כל אדם באשר הוא על גופו ועל רצונותיו”. בית המשפט מבהיר כי “הסכמה יש לקבל באופן ברור“.
פרשנות זו של החוק היא חיונית וחשובה מאין כמוה: הסכמה חופשית קיימת רק מקום שאדם וידא את נכונותו ורצונו של הצד השנים לקיים עמו יחסי מין. רק כך מכבדים את האדם או את האישה, את פרטיותם ואת חירותם. מי שאינו מברר ומוודא את רצון זולתו לפני שהוא חודר לגופו – מבצע אונס.
עתה נותר שבית המשפט יגבה את מילותיו החזקות בגזרי דין חמורים שהולמים אותן; שמערכת המשפט כולה תאמץ את גישת פסק הדין; שמערכת החינוך תתעשת ותחנך לכבוד הדדי – בתחום יחסי המין וגם בכל תחום אחר – ושהחברה הישראלית כולה תפנים את המסר החזק שיצא מאולם בית המשפט בבאר שבע.