איש בוודאי אינו מופתע מכך שגם בקהילת הלהט”ב יש תופעות של ניצול כוח ומעמד, חוסר התחשבות בזולת, פגיעה בחלש ותקיפות מיניות. כמו בכל קהילה גם בקהילה הגאה יש היררכיה, מעמדות ופערי כוחות, ולכן גם במערכות היחסים בין חברי קהילה זו ישנם בהכרח מקרים של אטימות, ניצול ופגיעה. המאבק הפמיניסטי הרדיקלי המתנהל זה 50 שנה נגד דיכוי באמצעות מיניות, נגד החפצה מינית ונגד סקסואליזציה של כוחנות – נחוץ בכל חברה, כולל הקהילה הגאה. מדוע, אם כן, “ההצתה המאוחרת”? מדוע מתעוררת קהילה זו רק עתה להתמודד עם עדויות על פגיעות מיניות בקרבה?

מטרותיו של המאבק הגאה שונות מאלה של הפמיניזם הרדיקלי. האחרון נאבק לשחרור (של כולנו) מהפטריארכיה, כלומר מן המבנה החברתי המסורתי, ההיררכי, המעניק לגברים מעמד של סובייקטים ומגדיר נשים כאובייקטים לשימושם של הגברים. התנועה הגאה לוחמת לשחרר (את כולם) מההטרו-נורמטיביות, כלומר משלטונה הבלתי מעורער של ההטרוסקסואליות המסורתית, ההגמונית, השוללת מיניות אלטרנטיבית והגדרות עצמיות שאינן הולמות את המבנה החברתי ההטרוסקסואלי.

מנקודת המבט הפמיניסטית הרדיקלית, אין סתירה בין שני המאבקים הללו, והם אף עולים בקנה אחד ומשלימים זה את זה. הפטריארכיה כופה על נתיניה להיות “זכרים חודרים ולכן עליונים ושליטים” או “נקבות נחדרות ולכן נחותות ונשלטות”. היא מתחזקת סדר חברתי הבנוי על זהויות אלה ומנציח אותן. הפמיניזם הרדיקלי קורא תגר על הסדר הפטריארכלי ונאבק לערער את יסודותיו ואת מבני הכוח שלו. לשיטתו, הקהילה הגאה מורדת בפטריארכיה באמצעות סירובם של חבריה וחברותיה לקבל את הזהויות המגדריות שזו מציגה כבלעדיות. לכן הפמיניזם הרדיקלי רואה במאבק הגאה שותף ובן ברית פוטנציאלי.

ואולם השיח הדומיננטי בקהילה הגאה – בוודאי בחלקה ההומוסקסואלי – לא אימץ את הפמיניזם הרדיקלי. ההסתייגות נובעת בעיקר מכך שחלקים דומיננטיים בקהילה הגאה הגדירו את המאבק לשחרור מהטרו-נורמטיביות כמאבק לשחרור מלא מהכול: מכל הכללים, הנורמות והמוסכמות, שכולם נתפסו כדכאניים. משום כך, רבים בקהילה הגאה דחו את דרישת הפמיניזם הרדיקלי להעמיק את הפיקוח על יחסים בינאישיים (במשפחות, בקרב בני זוג, בחיי חברה ובעולם העבודה) כדי למנוע ניצול ופגיעות מיניות. הם חשו שהדרישה הפמיניסטית הרדיקלית להגברת הפיקוח החברתי מתנגשת עם דרישתם לחופש ולהסרת הפיקוח החברתי בתחום המיני. המאבק בהטרו-נורמטיביות נתפס על-ידי רבים מהם כמאבק גם בכללים שהפמיניזם הרדיקלי דרש להחיל ביחסים בינאישיים. הפמיניזם הרדיקלי עצמו נתפס כעוד גורם המנסה להגביר את השליטה החברתית במיניות, ולכן כזרם דכאני ורגרסיבי המתנגש עם המאבק הגאה ויש להתנגד לו.

תמיד היו בקהילה הגאה מי שניסו לחבר בין המאבק בהטרו-נורמטיביות לבין המאבק בפטריארכיה ובפגיעות המיניות שהיא מלבה, אך פעמים רבות הם היו בשוליים, ונדרשו לשתוק כדי לא לפגוע במאבק הגאה ובדמותה של קהילת הלהט”ב. נטען נגדם שהאינטרס הגאה הוא שחרור, ולא פיקוח, ושהודאה בפגיעות מיניות בקרב הקהילה תשחק לידי ההומופוביה, המבנה הומוסקסואלים כטורפים מיניים מסוכנים.

מה שקורה בשבועות האחרונים בישראל נראה כהתרופפות “המשמעת” והחלשות הקו הדומיננטי בקרב הקהילה הגאה. עושה רושם שצעירים ישראלים החליטו לשבור את קשר השתיקה. בכך הם מסירים את התנגדות התנועה הגאה לפמיניזם הרדיקלי, ונותנים יד למאבק משותף בפטריארכיה, בהטרו-נורמטיביות, ובכל גילויי הניצול, הכוחנות והפוגענות שמבנים חברתיים אלה מזמינים ומאפשרים. זוהי תפנית דרמטית עבור רבים, ואין פלא שהיא מעוררת חוסר נחת ואף חרדות עמוקות. מעבר לציפוף השורות האוטומטי סביב דמויות מרכזיות ודבקות בהרגלים רבי שנים, ניתן לזהות בתגובות הנשמעות מקרב חברי הקהילה גם חשש מובן  מצמצום החירות המינית, מהתערבותם של מנגנוני פיקוח בצנעת הפרט, ומהתערבות כוחנית של החברה, המדינה והמשפט באוטונומיה המינית. 

שילוב של המאבק הגאה בהטרו-נורמטיביות עם המאבק הפמיניסטי הרדיקלי בפטריארכיה, מחייב חידוד הרבה יותר מדויק של המותר והאסור ביחסים בינאישיים גם בעולם הגאה. הוא מחייב ויתור על הפנטזיה של “חופש מלא”, ו”הכול מותר” ועל התירוץ שצריך לשמור על קשר השתיקה כדי להגן על הקהילה מפני שונאיה רבי העוצמה. הוא מחייב הפנמה שגם בקרב הקהילה הגאה, חופש אישי מלא, ללא הגנה על כבוד אדם וחוה, ללא כללים ברורים המגבים הגנה זו – מנוצל לפעמים לרעה וגורם נזקים. הוא מחייב הכרה בכך שגם ביחסים המתקיימים מחוץ לשליטת ההטרוסקסואליות הכפויה, יש להגדיר גבולות, לתחם, להגן ולהישמר ולקדש ערכים נוספים לצד החופש האישי. אחרת יהיו תמיד מי שישלמו את מחיר חירותם של החזקים מהם. 

כל השינויים הללו אכן מסכנים את האוטונומיה המינית. אימוצם מחייב מאמץ מודע, מכוון ואקטיבי למצוא את דרך האמצע, שתשמר כמה שניתן מחירויות הפרטים גם כשנמתחים קווים אדומים ונקבעים איסורים על התנהגויות פוגעניות. שביל הזהב הזה מצריך מאמץ מתמיד ומשותף, בקהילה הגאה כמו בכל קהילה אחרת.

הקולות הנשמעים בשבועות האחרונים מקרב חברי הקהילה מעידים על נכונות גוברת להתמודד עם כל אלה, ולהגדיר כללי משחק הוגנים ומכבדים. יש לקוות שהדבר יעלה בידם, ושהם ישכילו לשמור במידת האפשר גם על האוטונומיה המינית ועל זכויותיהם של נילונים, חשודים ונאשמים.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 7 בנובמבר 2021