כולנו יודעים שמלחמת ששת הימים היתה קצרה עד כדי סחרור – וידאנו את הזכרון הלאומי בשם שהענקנו לה. כולנו יודעים גם שהכיבוש הישראלי הוא הארוך ביותר בעולם בן זמננו – הן אנו "חוגגים" לו ארבעים שנה. אבל איך זה קרה?? מהקצרה ביותר – לארוך ביותר??
מדינת ישראל מתגאה באוכלוסיתה הצעירה (כידוע, בזכות "המאבק הדמוגרפי" אנו מביאים ילדים רבים לעולם, וצעירנו רבים ממבוגרנו); רובנו לא זוכרים את שנת 1967 ואת המלחמה ההיא. אני שייכת לדור שהולך ונהיה "ותיק" – וזוכרת; אמנם הייתי בגן החובה, אך הזכרון קיים. זכרון של שבועות המתנה להתקפת אוייב; של חפירת שוחות מסביב לבתי המגורים וחיזוקם בשקי חול; של אימונים לרוץ למקלטים הציבוריים בהישמע צפירות עולות ויורדות. זכרון של האימה שהמלחמה תידמה לזו שהסתיימה רק עשרים שנה קודם לכן: מלחמת העולם על מוראותיה המזוויעים; שהחללים ימלאו את הערים; שלא נשרוד. זכרון של הבתים המחוררים בשכונת קרית יובל בירושלים, בה גרתי אז, ושל מהמורות הפגזים בכביש. זכרון רעשי היריות וצבעי השמיים בהם הצצתי בגניבה מפתח גג הבית. זכרונות ילדות יכולים להיות מתעתעים, אבל לא אלה :הם נצרבו במכווה. ודאי לא הבנתי הרבה ולא יכולתי לרדת לעומקם של דברים, אבל גם כילדת גן הרגשתי בבירור את החרדה הקיומית שנשבה סביבי מכל עבר. העם שיצא למלחמה ההיא לא התכוון לכיבוש; לא התכוון לסיפוח ולשליטה באוכלוסיה שכנה; לא התכוון להקים חומות, מחסומים, גדרות תיל; לעקור עצי זית, להרוס בתים, להגלות, להרוג. לארבעים שנה מסוייטות.
אז איך כל זה קרה?
לאט לאט. יום אחרי יום. כמובן – האופוריה, המשיחיות, אבל גם האפרורי הרבה יותר: ההתרגלות, השגרה, היום-יום. הפחד משינוי. התקהנו, נאטמנו, התאבנו. ונוח יותר עם הרע המוכר מאשר עם הלא נודע המאיים. אז למדנו לראות את תמונות הסגרים – ולא לקחת ללב; לראות את תמונות ההרס – ולעבור הלאה, לעמוד הבא, לרגע הבא, לעניין הבא. וכך רגע רודף רגע ויום רודף יום. זה לא סיפור של רוע, אלא של בנאליות. מחרידה.
אין לי שום דבר מקורי, מסעיר או חדש להגיד: אין שום דבר מקורי, מסעיר או חדש. בארבעים השנה שחלפו נאמר כבר הכל. אנחנו יודעים הכל. כל הזמן. אבל גם לא להגיד אי אפשר. אז צריך להגיד את הברור כל כך; להתחבר לידיעה הנוקבת, על הכאב הבלתי נסבל שהיא מזמנת: הכיבוש הזה נורא. פשוט. הסבל שהוא גורם, החורבן, ההשחתה – לא נסבלים. ולכן מוכרחים לגמור את הכיבוש הלא אפשרי הזה, המכלה אותנו רגע אחר רגע. להידבר, להקשיב, להשמיע, להוביל, לנהל, להגיב, להציע, לקבל, להסכים, לותר, להתעקש, לשלם, לדרוש, להסתכן – – כל מה שעושים במשא ומתן – ולהביא סוף למלחמה שהיתה כל כך קצרה – ולא נגמרה עד היום, ואוכלת אותנו חיים, את כולנו, כל הזמן.