דצמבר 31, 2010

יום לאחר הקראת הכרעת הדין השיח הציבורי עסוק עדיין בעיכול ההלם והתדהמה; בקריאת תמצית הכרעת הדין ועמידה על הנקודות השונות המופיעות בה. אבל אין זה מוקדם מדי להכריז על חשיפת קלונם של הסנגורים של קצב, שהסתובבו בקרבנו כטווסים וזכו בשנים האחרונות ביוקרה והערכה שאין הם זכאים להן. פסק דינו של בית המשפט קובע בלשון שאינה

דצמבר 30, 2010

בית המשפט אמר את דברו: עדויותיהן של המתלוננות נגד משה קצב אמינות יותר מאשר עדותו של מי שהיה נשיא המדינה. למרות ההשהיות במסירת העדויות, חוסר הדיוק ואי ההתאמות – דברי המתלוננות אמינים יותר על השופטות והשופט מדבריו של אדם שהגיע לתפקיד הציבורי הרם ביותר במדינת ישראל. בית המשפט השתכנע מעל לכל ספק סביר שהאדם שכיהן

נובמבר 26, 2010

יום המאבק באלימות נגד נשים, שנת 2010, ייזכר בזכות הצעד המרשים והחשוב שעשתה ד"ר אורלי אינס: חשיפת זהותה וקריאת התיגר על הבושה. ההטרדה המינית שעליה התלוננה אינס אינה מן החמורות ביותר שנחשפנו להן. על פי המתואר בתקשורת, התלונה היא על כך שהנילון, בר לב, גהר מעל גופה של המתלוננת, עד שהיא נאלצה להדוף אותו, ולאחר מכן איים

ספטמבר 8, 2010

השנה הזאת היתה עבורי שונה מכל השנים: איבדתי את אבי. אבא, שנולד צבר חופשי ומבטיח בערב תשעה באב, 1933, נפטר בין פורים לפסח, 2010. כשנולד להוריו החלוצים, בוני הארץ, הוא היה עבורם לא רק אושר אישי, אלא גם ראשית הגשמת החזון הציוני, וקראו לו 'עמי-אור'. מאז מותו עברתי על חפציו וניירותיו ומצאתי בהם פריסות שלום

ספטמבר 5, 2010

עצומת השחקנים המסרבים להופיע באריאל, ועצומת המרצים התומכים בהם, נתקלו בתגובות נזעמות עד כדי היסטריות, כמעט מקיר לקיר. בתור מי שחתמה על העצומה, החלטתי לנסות להסביר כיצד אני מבינה את החתימה עליה, ולמה היא חשובה כל כך לא רק עבורי – אלא להבטחת אופיה הדמוקרטי של החברה הישראלית.

יולי 23, 2010

בנסיבות המקרה, אין זה סביר להעמיד אדם לדין פלילי על אינוס, אין זה סביר להרשיעו באינוס, ואין זה סביר להשית עליו 18 חודשי מאסר. את התהייה הציבורית יש להפנות לפרקליטות, שבחרה להעמידו לדין, ולבית המשפט שאישר את הסכם הטיעון. אך מעל לכל, יש לפנות אל בית המחוקקים. פרק עבירות המין בחוק העונשין הישראלי מיושן וארכאי. מזמן הגיעה העת להמירו בפרק חדש, שינסח עבירות ההולמות את החיים בישראל של שנת 2010. לאור פרשת קאשור, ברור שעבירות המין החדשות צריכות להבהיר כי התנהגותו פסולה מבחינה ערכית, ראויה לכל גינוי, אך היא אינה אינוס.

יולי 16, 2010

הצעת החוק של מרינה סלודקין מטילה עונש של חודש מאסר על כל אדם בישראל שיעז ללבוש על פניו כובע צמר בחורף. שומרים הניצבים בפתח בתי קפה וחיילים במשמרת לילה בחרמון יסתכנו בחודש מאסר אם יחבשו "כובע גרב" שיכסה את פניהם או חלק מהם. גם מפגינים שאינם רוצים שמצלמת המשטרה תקלוט אותם, בין שהם מפגינים למען שחרורו של גלעד שליט ובין שהם מפגינים נגד ניסויים בבעלי חיים, יעברו עבירה פלילית אם יכסו חלק מפניהם כדי להגן על פרטיותם מפני פלישה דורסנית של הרשויות. לעומת זאת, נשים שיוכפפו לדיכוי פטריארכאלי חמור, בין אם מוסלמי, יהודי או נוצרי, לא תזכנה לשום סעד מן החוק המוצע – בלבד שפניהן לא יכוסו "באופן שלא ניתן לזהותן בבירור". אם הן ייאלצו לכסות את כל חלקי גופן, לרבות כפפות על ידיהן, אך הרעלה על פניהן תהיה כזו שמאפשרת לזהותן בבירור – החוק המוצע לא יגן עליהן.

יוני 15, 2010

דומה שהציבור הבין שניסיון אונס על ידי מאבטח הרמטכ"ל הוא בעיה מגדרית, וש"ניגוד עניינים" של בכיר בשב"כ שקידם, לכאורה, כפיפה שקיים איתה קשר מיני, הוא בעיה מגדרית. אבל משום מה לא ברור באותה מידה שתמיכה באברכים היא אפליתם לטובה לא רק לעומת כלל ציבור הסטודנטים בישראל – אלא גם ביחס לנשות המגזר החרדי, המודרות מן הכוללים והישיבות ונדרשות לשאת בעול קיומים של האברכים.

יוני 4, 2010

קצת קשה בימים אלה לחשוב, לכתוב ולפעול בעניינים שאינם קשורים במשט לעזה והשתלטות השייטת. בפיאסקו. בדם שנשפך, בהנהגה שכשלה, במשמעויות הקשות. בכתובת החדשה על הקיר, על גופנו הקולקטיבי: שאי אפשר להמשיך כך; שמוכרחים להתעשת ולהשתנות. אבל העיסוק המתמיד הזה בכישלונות המדיניים גובה מחיר יקר של הזנחת בעיות פנים חשובות וכואבות לא פחות. ואחת כזו אני

מאי 11, 2010

ביום ששי בחרה רשת המקומונים של עיתון "הארץ" להציף את המדינה בכתבת התקרבנות אלימה ושותתת דם של יצחק לאור. צירוף מרתק, גם אם פתטי, של אלימות דורסנית תוך כדי חשיפה מתבכיינת של פצעים מדממים, לכאורה. בתגובתי למספר המילים המורעלות שהנ"ל כיוון אלי אישית, כתבתי בעיתון שהדברים אינם ראויים לתגובה. ואכן, לגופו, כתב השטנה הארסי הזה,