ינואר, 2006

ינואר 5, 2006

בדיוק לפני עשור חווה הציבור הישראלי טראומה של שכול-אב עם רציחתו של יצחק רבין. הזעזוע והכאב היו עמוקים, ולא רק בגלל הרצח. עצם אבדנו של מי שהפך להיות הצבר האולטימטיבי, יפה הבלורית והתואר, היה מבעית. פתאום נשארנו לבד, רק עם עצמנו, בלי אחיזה מרגיעה בעבר המיתולוגי של דור הצברים המופלא, שמאז חסמב"ה הצליח בכל מעלליו.

ינואר 4, 2006

 כשבאו ניצולי השואה התעלמנו מהם. לא רצינו אותם בתוכנו. לא ידענו איך לאכול אותם. לא רצינו לשמוע מה שהיה להם לספר. לא רצינו לדעת. גם כך חשנו אשמים מספיק על העדר המעש של הישוב במהלך מלחמת העולם השניה. אז כעסנו עליהם. השפלנו אותם. האשמנו אותם בחוסר אמפתיה מוחלט שהלכו כצאן לטבח וביזו את כולנו, כיהודים.