השבוע של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל מוקדש לציון ולהעלאה על נס של גבורתם ואומץ לבם של מי שחרפו נפשם בקרבות על הקמת המדינה וההגנה עליה. אכן, מדינה חייבת הכרה, הוקרה וזיכרון של מי שסיכנו את היקר מכל ואיבדו את חייהם למען טובתה. אבל זה לא האומץ היחיד שמדינה צריכה לעודד, לטפח ולתגמל: קיומנו כחברה מתוקנת תלוי גם בגילויים חשובים לא פחות של אומץ אזרחי.

האומץ האזרחי שונה במובנים רבים מזה הצבאי. במאבק נגד אויב, אדם ניצב, בדרך כלל, ביחד עם קבוצת ההתייחסות שלו: רעים לנשק והציבור המדיני והלאומי שאליו הוא משתייך, הכולל, בדרך כלל, את משפחתו וקהילתו. מתוך הזדהות וסולידריות, הוא מעדיף את טובת הכלל הזה על פני אינטרסים אישיים מידיים, לפעמים אף קיומיים. לעיתים המחויבות לקבוצה מביאה אנשים לגלות גדלות נפש אלטרואיסטית יוצאת דופן, כמו קפיצה על רימון כדי להציל חיים של אחרים. מאז נתן אלבז, ב-1954, ועד רועי קליין ב-2006, מי שהקריבו כך את חייהם למען חבריהם הם הסמל העילאי לגבורה.

האומץ האזרחי הוא הנכונות לעמוד דווקא מול קבוצת ההתייחסות ולנקוט עמדה שאינה פופולארית בקרבה. זה לא אומץ שמחבר עם הקולקטיב, אלא דווקא כזה שמפריד, מרחיק ממנו ומעורר את זעמו. זה האומץ לעמוד מול מנגנוני הכוח של קבוצת השייכות שלך, מול הדעות המקובלות והמובן מאליו, ולהחשף כשונה, כאחר, כיוצא דופן. באנגלית עמידה כזו נקראת "Speak truth to power": לומר את האמת בפני הסמכות שאינה רוצה לשמוע אותה. במשטרים דמוקרטיים ליבראליים, סוג כזה של אומץ בדרך כלל אינו עולה במחיר אבדן חיים, בריאות או חירות; אבל הוא עולה בסטטוס ופופולאריות. מחירו הוקעה, נידוי והחרמה, בדרגות שונות של חומרה. האומץ האזרחי מבטא קבלת אחריות אישית לנושאים ציבוריים, גם במחיר של בדידות.

בישראל אנו נושאים על נס את האומץ הצבאי, אך לא מחנכים לאומץ אזרחי. התוצאה היא חברי כנסת ושרים ממפלגת הליכוד שאינם מעזים ללחוש מילה אחת של ממלכתיות נוכח ראש מפלגתם אשר ממיט חורבן על מוסדות המדינה ומשחית כל חלקה טובה. התוצאה היא שני רמטכ"לים שהתיימרו להציל את המדינה מן החורבן הזה, ונכנעו ללא קרב. התוצאה היא צנזורה עצמית גוברת והולכת בכל אמצעי התקשורת הישראלים, והתרחקות של תיאטראות ואמנים מאמירות פוליטיות שעלולות לפגוע בהם. התוצאה היא אדישות ציבורית נוכח סירוב של אנשי ציבור ונציגים של מוסדות ציבוריים לענות על שאלות ולספק הסברים לפעולותיהם. התוצאה היא התקרנפות שהולכת ופושה בכל.

במציאות עצובה זו, ראוי להרים על נס את מעשיהם של מי שכן מפגינים אומץ אזרחי ומהווים בכך מודלים לחיקוי. השבוע ראויים לציון שופטי בית המשפט העליון, שעשו את מלאכתם, ופסלו — ולו חלקית — את החוק המתועב ששלל ממבקשי מקלט ושוהים זרים אחרים שליש מהכנסתם, כדי ללחוץ עליהם לעזוב את ישראל אף אם אין להם לאן ללכת. ככלל, פסק הדין לקוני וטכני, אבל אפילו הנשיאה, אסתר חיות, קובעת שההסדר החוקי הפסול מהווה עושק, והשופט יצחק עמית מכריז שהוא "גזל הדל והגר", ו"חוק שאינו הולם את ערכיה של מדינת ישראל ואיננו לתכלית ראויה".

בימים קשים אלה, לא נעלם מעיני השופטים שאמירת האמת הזו בפני מי שמחזיקים בשררה השלטונית תעלה להם מחיר יקר: פסקי הדין הקודמים שבהם שמרו על זכויות היסוד של מבקשי המקלט והשוהים הזרים האחרים הביאו להתנפלות משולחת רסן של שרים וחברי כנסת, ואיומים להצר את צעדי בית המשפט באמצעות חקיקה של "פסקת הגבלה". מבקשי המקלט הם החוליה החלשה ביותר בחברה: אין להם שום סוג של כוח או השפעה, ובית המשפט אינו יכול לצפות לשום סוג של תגמול על התייצבות לצדם. עם זאת, תפקידו להבטיח את כבוד האדם ואת זכות הקניין של כל אדם באשר הוא אדם, ולהגן על כל אחד מפני עושק וגזל, התעללות והרעבה. בנסיבות הפוליטיות הנוראות השוררות היום בישראל, נקיטת העמדה המתחייבת מתפקידו של בית המשפט היא מפגן ראוי להערכה של אומץ אזרחי.

כמו השופטים, גם חברת הכנסת מרב מיכאלי הפגינה אומץ אזרחי מרשים, כשהתייצבה, כנגד כל הסיכויים, למול ראש סיעתה ועושי דברו. כמעט שלא היה ספק שמה שנותר ממפלגת העבודה יאשר את הזחילה לממשלת נתניהו בניגוד לכל הבטחות הבחירות, שלא לדבר על מצע או אידיאולוגיה. לכן הקרב הערכי שח"כ מיכאלי יצאה אליו היה אבוד מראש. חבר סיעתה המתקרנף, איציק שמולי, סימן אותה, עוד לפני ההצבעה, כצדקנית שאוהבת לראות את עצמה כקדושה מעונה, ואחרי תבוסתה במרכז המפלגה ייגבו ממנה מחירים אישיים כבדים. לא יכול להיות ספק שהיא ידעה היטב את הצפוי לה, ובכל זאת בחרה לומר את האמת לשררה של מפלגתה.

לאומץ האזרחי אין יום זיכרון, לא טקסים ולא צפירות עם עמידת דומיה. לא לומדים אותו במורשת קרב בצבא ולא מקדשים אותו בשום מקום. אבל אנחנו זקוקים לו לא פחות מאשר לאומץ הצבאי, והיום יותר מאשר אי פעם. לצד סיפורי הגבורה ההרואיים של שבוע יום הזיכרון, צריך להלל ולשבח את מעשי הגבורה האזרחית, ולטפח מורשת של קבלת אחריות אישית וסירוב לעמוד מנגד.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 30.4.2020