"העין השביעית" ו"שקוף" דיווחו כי ראש השב"כ החדש, דוד זיני, הודיע לנשים העובדות תחתיו כי לא ילחץ את ידן. קשה להתרגש מלחיצת יד – או העדרה – כשפרעות המתנחלים בשטחים, הטבח באיראן ואיומו של טראמפ לכבוש את גרינלנד מטלטלים ותובעים את תשומת לבנו. ובכל זאת אסור להתעלם מן הידיעה על התרבות הארגונית המגדרית החדשה בשב"כ דווקא מכיוון שהציבור הליבראלי נוהג לזלזל בתופעה המסלימה של תיוג נשים והרחקתן מן החיים הציבוריים. הזילזול נובע הן מכך שהנפגעות הן נשים, שרגילות להבליג ולהכיל, והן מכך שהציבור הישראלי רגיל לזהות הדרה, הפרדה והעלמת נשים כפרקטיקות דתיות הלכתיות, וככאלה – הן נתפסות כחופש דת, וכחלק מהמחיר שישראל הדמוקרטית חייבת לשלם לישראל היהודית כדי שלא יווצר, חלילה, "קרע בעם". למעשה, כיום, אלה סממנים מובהקים של נסיגת הדמוקרטיה הליברלית והתחזקות המשטר האי-ליברלי, הפופוליסטי, הסמכותני.
הדרת נשים, הפרדתן והעלמתן מן המרחב הציבורי מקוטלגות בישראל מקדמת דנא למגירה של "דו קיום עם החרדים". ידוע לכל כי "כל כבודה בת מלך פנימה", ולכן, ההכלה הליברלית, לכאורה, והיידישקייט מחייבים התחשבות. למשל, כשהמפלגות החרדיות מסרבות לאפשר לנשים להשתלב בשורותיהן – פגיעה אולטימטיבית ביסודות הליברליזם – כולם מעלימים עין ואפילו בג"צ ממלמל משהו, ומכשיר את השרץ. וכשהתוקפנות החרדית בהקשר הזה פולשת למרחב הציבורי הכללי, ותמונות של נשים מושחתות על לוחות מודעות ואוטובוסים – מפרסמים פשוט מפסיקים להציג אותן מלכתחילה, ובצנזורה עצמית מנקים את המרחב מדמויותיהן של נשים.
בשנים האחרונות אנו חוות התגברות ממשית של הדרה שמוסווית כ"רק" הפרדה בין המינים. נשים חרדיות מודרות מקדמת אוטובוסים ונדחקות לשבת בירכתיים; מרצות מודרות מכיתות המיועדות לסטודנטים חרדים, וסטודנטיות חרדיות מורחקות לא רק לכתות נפרדות אלא גם לשעות לימוד נפרדות; חיילות מנועות משירה בטקסים, כניסה למרחבים מסויימים ופיקוד על גברים; ילדות בהופעות באולמות ציבוריים נדרשות לשבת מאחור, ועוד ועוד. מתוך הרגל, סיווגנו גם את התופעות החדשות כשייכות לחרדים, לחופש דת וליהדותה של המדינה, ודחינו את ההתמודדות עמן לימים שקטים יותר.
אבל התופעות הללו מסלימות מהר, ומצטרפות לנגד עינינו לשינוי יסודי במעמדן של נשים בישראל. לפני כחודש פרסם מכון ון ליר את הדו"ח השנתי שלו, "מדד המגדר", לשנת 2025, שפותח במילים אלה: "מדד המגדר לשנת 2025 מראה ירידה של 6% ברמת השוויון המגדרי בישראל, בעיקר עקב ירידה בעוצמה הפוליטית והכלכלית של נשים והדרה כמעט מוחלטת שלהן ממוקדי השפעה וקבלת החלטות במהלך הכהונה של הממשלה הנוכחית". בממשלה מכהנות חמש שרות לעומת 27 שרים, ובכל 33 משרדי הממשלה אין יותר ולו מנכ"לית אחת. ייצוג הנשים בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות ירד מ-47% בשנת 2015 ל-34% בשנת 2025. ורוח המפקד ניכרת בכל מקום: פאנלים בכנסים ובאולפנים מאוישים בשורות של גברים, והשתלבות הנשים, שהלכה והתחזקה בהדרגה בעשורים האחרונים – נמצאת בנסיגה ברורה. ההדרה וההפרדה, ההעלמה וההרחקה הן חלק מרכזי בתהליך החמור של שחיקת מעמדן של נשים בישראל.
ההרגל לחשוב על הדרה והפרדה של נשים כבעיה ישראלית-יהודית ייחודית שצריך לחיות איתה, מקשה עלינו לזהות שהפרקטיקות הדתיות הפטריארכליות שהורגלנו בהן, הן עכשיו חלק מן ההפיכה המשטרית. אפליית נשים, דחיקתן מן הזירה הציבורית בחזרה הביתה, לתפקידי מגדר מסורתיים של רעיות ואמהות, הן חלק מרכזי של כל הפיכה אי-ליברלית. מומחיות מצביעות על כך בהונגריה, ברוסיה, בפולין – וכיום גם בארצות הברית. הסוציולוגית מיכל פרנקל טוענת כי בכל המשטרים הללו הדתיות המקומית משמשת כתירוץ: נשים נשלחות הביתה לכאורה בשם ערכים נוצריים הונגריים או פולניים, אבל למעשה פשוט בגלל שהאי-ליברליזם פועל להחזיר את הסדר הפטריארכלי המסורתי.
הפטריארכיה, עליונות הגברים, היא חלק אינטגרלי מהסדר החברתי האי-ליברלי, ממש כמו עליונות הרוב הלאומי, עליונות הגזע השליט, עליונות ההטרוסקסואלים ועליונות העשירים. הליברליזם העניק למיעוטים לאומיים, לגזעים נשלטים, למי שאינם הטרוסקסואלים, לשכבות מוחלשות ולנשים הכרה בשוויון ערכם וזכויותיהם. ביטול הסדר הליברלי משמעו ביטול השוויון והחזרת הגבר הלבן ההטרוסקסואלי העשיר לשלטון. וכמובן, החזרת השליט למעמדו העליון, שלא כבול בכל המגבלות הליברליות, כמו שלטון החוק וביקורת שיפוטית.
מיכל פרנקל טוענת שהחזון הפטריארכלי מסייע למשטר האי-ליברלי לגייס תמיכה של חברי קהילות דתיות פטריארכליות. המשטר החדש מבטיח להם שהוא "יחזיר את הנשים למקומן" – ויאפשר את כל הפרקטיקות הדתיות המגדריות הבלתי שוויוניות שהסדר הליברלי גינה וניסה לשרש. הבטחות אלה מקרבות את חברי הקהילות הדתיות הפטריארכליות אל המשטרים האי-ליברליים. בתוך כך, הם מביאים אל האי-ליברליזם יסודות פטריארכליים שהם תופסים כדתיים. כך במדינות נוצריות – וכך גם בישראל.
זה ההקשר להבנת הודעתו של ראש השב"כ החדש שהוא לא ילחץ את ידיהן של עובדות הארגון. המנעות של גבר מלחיצת יד של אישה היא פרקטיקה יהודית-הלכתית פטריארכלית, שמשדרת לא רק שנשים הן "אחרות", "בעייתיות", ולא ממש שייכות לעולם הציבורי, אלא גם שהן "טמאות", "מיניות", ו"מכשילות" גברים בהרהורי חטא ועבירה. בעולם ליברלי ראש ארגון חייב להתייחס באופן שוויוני לכל עובדי הארגון ועובדותיו, ללא הבדל דת, גזע, מין או נטייה מינית. חבר בקהילה דתית פטריארכלית שחי בעולם הליברלי, חייב למצוא את הדרך לא לתת ביטוי, במרחב הציבורי, לעמדותיו הלא שוויוניות. בעולם אי-ליברלי, לעומת זאת, חברי קהילות דתיות פטריארכליות שמרניות דווקא מוזמנים לתת ביטוי לעמדותיהם הלא שוויוניות, להביע בכך את השתתפותם בסדר האי-ליברלי החדש ולהשפיע על עיצובו. כך הם נהנים מן הכוח שהסדר החדש מעניק להם, ומחויבותם כלפיו מתחזקת. במקביל – כך מתחזקת הפטריארכיה האי-ליברלית.
הודעתו של ראש השב"כ שלא ילחץ את ידיהן של עובדות הארגון איננה סוף העולם. אבל הפיחות הזוחל מהר במעמדן של נשים בישראל הוא מאפיין מובהק של נסיגת הדמוקרטיה הליברלית הישראלית. גם ליברלים שבשם חופש הדת ובשם "אחדות העם" נוהגים לזלזל בהפרדה ובהדרה המגדריים צריכים לזהות את הסכנה, ולהצטרף למאבק על נורמות ציבוריות וקווים אדומים גם בהקשר הזה. מנקודת מבט ליברלית, ראש השב"כ זכאי לחופש הדת שלו כמו כל אדם שחי בעולם ליברלי. אבל חופש זה אינו גובר על זכויות יסוד של כל הסובבות והסובבים אותו: נשים, להט"ב וכל בנות ובני המיעוטים האחרים זכאים לשוויון זכויות והזדמנויות מלא. כדי לחפש ולהגדיר את האיזון הרצוי בין זכויות אלה צריך קודם כל להכיר בכך שהנושא חשוב.