תפקיד נשיא המדינה המיותר אינו מצדיק בדרך כלל התייחסות כלשהי. אלמלא ניסיונו הנואל של נתניהו לבטל את המוסד משיקולים אד הומינם (לגופו של ריבלין) – היה נכון לבטלו. אבל הפארסה המתמשכת סביב בחירת הנשיא העשירי עברה כל גבול; זה הפסיק להיות מצחיק. נא להפסיק עם זה כבר.

ולא, אני בהחלט לא מתייחסת ל"סיכול הממוקד" של הצדיקים שנחשפו במהלך המירוץ. ההיפך הוא הנכון: טוב וראוי וחשוב ואפילו הכרחי לחשוף כל פירור של מידע שמצדיק חקירה של מועמד/ת לנשיאות. כמובן, היה תקין הרבה יותר לו כל מועמד ומועמדת עמדו לחקירה שיטתית של איזושהי רשות מוסמכת; אבל בהעדר הליך מוסדר כזה (כנראה שאת חיים ויצמן לא היה צריך לחקור…) – יש לפרסם כל בדל מידע שיכול להשליך על התאמתו של מועמד לתפקיד הנשיא. אני לא רוצה נשיא שמי שעבדו תחתיו טוענות נגדו שהוא ניצל אותן מינית, גם אם על הטענות חלה כבר התיישנות. ולא נשיא שעובדת הניקיון שלו נאלצת לתבוע אותו, והוא משלם לה סכומי ענק ומסרב להסביר למה. ולא נשיא שמקבל הלוואות ולכן חייב מיליונים לאנשי עסקים שנחקרים שעות במשטרה על מעורבות בעסקאות מפוקפקות בנמל אשדוד. אני גם לא רוצה נשיא שמוכרח לקחת הלוואה של שני מליון ₪ כי הוא חייב לרכוש לעצמו, כנבחר ציבור, בית בתשעה מליון ₪ ביפו; כי בית בשבעה מליון לא מספק אותו. כל הדברים הללו צריכים לצאת לפני הבחירה, ולא כשמאוחר מדי. והקוזקים הנגזלים שזועקים מרה על קנוניות החושפות אותם לעין כל לא ראויים לשום אמפתיה. אני יכולה לחשוב על כמה אומללים ואומללות שזקוקים לאמפתיה שלנו יותר מנבחרי ציבור שבתיהם שווים תשעה מיליוני שקלים.

ההיבט של בחירת הנשיא שהצליח להוציא אותי משלוותי הוא התנהלותם של חברי וחברות הכנסת, שמשום מה שכחו לגמרי שהם שליחי ציבור, ושהם בוחרים נשיא לא בזכות עיניהם היפות, אלא אך ורק מפני שאנחנו, הציבור, שלחנו אותם לייצג אותנו גם בהקשר זה. הם לא בוחרים בנשיא מכוח איזו פריווילגיה מולדת, אלא כי הם שלוחים שלנו; עושי דברנו. בקיצור – זו לא מכולת של אבא שלהם. כשהם חותמים כתומכים בשניים או שלושה מועמדים שונים, שומרים לעצמם את הסוד במי יבחרו מאחורי הפרגוד – הם מועלים באמוננו. הריבון הוא אנחנו, וזכותנו לדעת מה הם מתכוונים לעשות ולמה.

אני דורשת מנציגי בכנסת – מכל הסיעות וכל המפלגות – להכריז קבל עם ועדה במי הם מתכוונים לבחור לנשיאות ומאילו טעמים. מי שמתכוון להצביע בעבור דליה איציק שיודיע על כך, וגם ינמק בפני הציבור מדוע: אילו מעשים עשתה שמזכים אותה בתפקיד הסמלי; מהן תכונותיה התרומיות שהופכות אותה למודל לחיקוי; מה תביא איתה לנשיאות שמצדיק את בחירתה לתפקיד היקר הזה. וכך גם מי שמתכוון להצביע בעבור כל מועמד או מועמדת אחרת. זו חובתם של חברי הכנסת וזכותנו, שולחיהם, הריבון, לדעת.

 כשחושבים על עצמנו כריבון ועליהם כשלוחים שלנו, זה נהיה בלתי נתפש שהם מעזים להעלות בדעתם להצביע בלי להודיע לנו, להסביר לנו, לנמק. מנין החוצפה הזו? אז התשובה פשוטה: אנחנו נותנים להם. אנחנו, הציבור, הריבון, פראיירים. אנחנו מסתכלים באדישות בקרקס שהם מנהלים, לא מוחים ולא דורשים. כאילו שאין לנו זכות; כאילו שלהם אין חובה כלפינו. ולכן הגיע הזמן להתעורר ולדרוש: נא לגלות לנו, להסביר ולנמק. ועכשיו.

 ולגופו של עניין, בעיני, כמו בעיני רבים מאוד בציבור, יש שני מועמדים שמתוכם יש לבחור: האחד הוא מדען ישראלי, זוכה פרס נובל, שמבקש לקדם את החינוך למדע; השנייה היא שופטת בית המשפט העליון בדימוס, שבודאי תעשה לקידום שלטון החוק. שניהם נקיי כפיים. למיטב ידיעתי הם היחידים מבין כל המתמודדים שלא "מקורבים" לאנשי עסקים עשירים (כלומר מקבלים מהם וחייבים להם), והיחידים שלא נחקרו בפרשות שריח רע נודף מהן (כמו שיפוץ הבית הפרטי בתקופת כהונה כיו"ר הכנסת על חשבון הציבור, או קשרים עם קבלן מפורסם שאחד מתיקי החקירה בגינם נסגר בשל "חוסר עניין לציבור", לא משום שלא היתה שם אשמה). שכטמן ודורנר, הגיעו לצמרת בתחומיהם המקצועיים (מדע ומשפט), ויכולים לשמש מודל לחיקוי. הם יכולים לייצג אותנו בכבוד בעולם, ולהפיח משמעות במוסד הנשיאות.

 אני, כשייכת לציבור הישראלי, דורשת מחברי הכנסת, שאמורים לייצג אותי ולהצביע בשמי, לנמק מדוע לא יצביעו בעד פרופ' דן שכטמן או השופטת בדימוס דליהדורנר. ואני דורשת נימוקים חזקים. או, מוטב – שיצביעו בעד אחד מהם.