ביום שני, ה-1 ביוני, נהרו אלפי נשים וגברים לובשי שחור לעצרת מחאה על חוף ימה של תל אביב. המוחות והמוחים הגיעו מישובים שונים, השתייכו לארגונים שונים ונשאו כרזות שונות; אך כולם באו להביע את התסכול והזעם המשותפים נוכח המשך רצח הנשים על ידי בני זוגן, ואזלת ידן של הרשויות.

חלק מן הדוברות ואחד הדוברים היו אחיות ואח שכולים; כל אחד מהם איבד אחות אהובה, שנרצחה בידי בן זוגה. כאבם העיד באופן המוחשי ביותר שכל אימת שנרצחת אישה, נהרסת משפחה שלמה ונפגעים כל אוהביה. כל רוצח נוטל לא רק את חיי האישה שחלקה את חייה עמו, אלא גם את שמחת חייהם של הוריה, אחיה, אחיותיה, חברותיה, וכמובן גם ילדיה.

חלק מן הדוברות, פעילות במאבק נגד אלימות מגדרית, הזכירו למפגינות שרצח בנות זוג הוא רק הגילוי הקיצוני ביותר של אלימות נגד נשים, שביטוייה רבים ומגוונים. הטרדות ותקיפות מיניות, מעשי אונס, גילויי קנאות ושתלטנות, דיכוי כלכלי, אלימות מילולית ואלימות פיזית כולם משרתים את דיכוין הפטריארכלי של נשים. המאבק ברצח נשים הוא חלק בלתי נפרד מן המאבק הכללי נגד כל סוגי האלימות המגדרית והפטריארכיה שהיא משרתת.

זוהי תובנה פמיניסטית, שדומה שבמאה ה-21, חלקים בחברה הישראלית כבר נחשפו אליה ואף אימצו והפנימו. לצידה, חשוב לא פחות להזכיר תובנה פמיניסטית נוספת: שרצח הנשים מתאפשר ונתמך על ידי פרקטיקות, הסדרים ומבנים פטריארכליים שאינם אלימים, ולכאורה אינם קשורים במעשי הרצח.  

דוגמא מובהקת להסדר כזה היא הפקדת הנישואים והגירושים בישראל בידי בתי דין דתיים וחוקי דת פטריארכליים ואנכרוניסטים. כידוע, המחוקק הישראלי לא טרח בשבעים ושתיים שנות עצמאות לחוקק חוק אזרחי המסדיר נישואים וגירושים. במקום להסדיר נושא מרכזי זה, הכנסת בחרה להשאיר על כנו את המצב שהנהיג השלטון העות'מני, לפיו בניה ובנותיה של כל עדה דתית כפופים לדיני הנישואים והגירושים הדתיים כפי שהם מיושמים על ידי בתי הדין הדתיים של אותה עדה. לגבי הרוב היהודי בישראל משמעות הדבר היא שבתי הדין הרבניים מחילים על נשים את פרשנותם האורתודוכסית המחמירה, הארכאית, לחוקי הלכה עתיקים, שאינם מתיימרים להכיר בשיווין זכויותיה של האישה.

בהתאם להסדר משפטי זה, אשה יהודיה בישראל אינה יכולה להתגרש מבן זוגה אלא אם הוא מסכים "לשחררה בגט". אישה שיודעת שבן זוגה קנאי ושתלטן, יודעת שאין כלל טעם לנסות להתגרש ממנו, כי ללא הסכמתו אין שום דרך לפרק את קשר הנישואים ולהשתחרר ממנו. מצב זה מגביר את הרגשתה שהיא תקועה במבוי סתום שאין ממנו מוצא, ומרפה את ידיה.

האפליה המגדרית בעולם העבודה: תקרת הזכוכית החוסמת את דרכן של מרבית הנשים לצמרת, האפליה בשכר ונכונותם של מעסיקים לפטר עובדת ביתר קלות מאשר עובד –  כל אלה מקשים על נשים ישראליות להשיג עצמאות כלכלית, ומגדילים את תלותן בבני זוג, גם אם הם פוגעניים. אישה שיודעת שלא תוכל להתפרנס ללא בן זוגה לא תמהר לעזבו.

וכמובן, המוסכמות החברתיות תורמות את חלקן. כמו בכל חברה פטריארכלית, גם בישראל אישה שאינה קשורה בקשר זוגי עם גבר עדיין נחשבת לפחותת ערך לעומת אישה נשואה. היא נתפסת כמי שלא השכילה להתחתן, או לקיים את נישואיה; כמי שנכשלה במשימה הנשית העליונה של כינון משפחה ושמירה עליה. בחלקים רבים של החברה הישראלית, המחיר שאישה משלמת על פרידה מבן זוג גבוה, והמוטיבציה שלה להשאר במסגרת משפחתית, גם אם היא מסוכנת, גבוהה אף היא.

מוסכמה מזיקה לא פחות היא שאישה טובה צריכה להכיל את בן זוגה, לטפל בו ולמצוא דרכים להקל את מכאוביו ולהפיס את כעסיו, גם אם הדבר מצריך הקרבה של רווחתה. אישה טובה, גם כיום, מצופה להתחשב בצרכיו של בן זוגה וברגישויותיו יותר מאשר באלה שלה עצמה. מוסכמה זו מקשה על נשים לזהות את הרגע שבו זעם, תסכול, חשדנות או קנאות של בן הזוג הופכים לסכנה שאסור להכיל. איש אינו מלמד אותנו לזהות את הרגע הזה, ו"הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה" נתפסת, בחוגים רבים, מבישה.

אין ספק שהמאבק ברצח נשים מחייב העברת תקציבים נכבדים לטיפול בגברים אלימים ובקרבנותיהם. אבל יותר מכל, המאבק מחייב העלאת מודעות וחינוך לתובנות פמיניסטיות בסיסיות, שגם היום אינן מונחלות לא בבתי הספר ולא בשום מסגרת אחרת. כדי לטפל ברצח נשים צריך להתמודד לא רק עם כל סוגי האלימות המגדרית (הקשורים, כמובן, בכלל האלימות בחברה), אלא גם עם שאר סוגי הדיכוי הפטריארכלי: העדר גירושים אזרחיים שמאפשרים יציאה מקשר מסוכן, אפליה בעולם העבודה, ומוסכמות חברתיות שמעודדות נשים להצמד לגברים ולטפח אותם גם כשהדבר מסכן את רווחתן ואף את חייהן.

חשוב ללמוד לזהות סימנים של שתלטנות ותוקפנות מגדריים, לא להתעלם מהם, ולהתריע עליהם. אבל חשוב גם לדרוש מבית המחוקקים נישואים אזרחיים, שיאפשרו פרידה מבן זוג מסוכן. חשוב להלחם על שוויון בעולם העבודה. וחשוב להשתחרר מן המוסכמות שמקשות על נשים להפרד מגברים, גם אם הם מסוכנים להן. אם נעז להסתכל פנימה, נגלה שגם הנאורות והנאורים ביננו יכולים לעשות הרבה כדי לשנות את תפיסותינו בנקודות אלה, ואת השדרים החברתיים שאנו שולחות ושולחים גם לנשים שאולי מצויות בסכנה. אם נעז לרופף את המוסכמות שנועלות נשים עם בני זוג מסוכנים, נתרום להצלת חיים.

התפרסם במדור דעת של עיתון הארץ ביום 3.6.2020