שתי חשיפות הסעירו השבוע את "הארץ" ואת קוראיו וקוראותיו: זו של ההתבטאויות המיניות של השחקן והבמאי ארז דריגס, וזו של ההתנהגות המתעללת של הסופר עמוס עוז, כפי שהוצגה בספר של בתו גליה עוז.

על פי הראיות שהוצגו באתר הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת", דריגס כתב לאחת הנערות שניסה לפתות שאם יאנוס אותה היא תרוויח מזה. אין חולק שההתבטאות בוטה ולא ראויה. אולם האם מספיק לגנותה כמכוערת, או שמא יש להוקיעה כפוגענית ומזיקה כשלעצמה, או לגנותה כתורמת לתרבות האונס? על כך נחלקים בלהט לא רק כותבי מאמרי הדעה בעיתון, אלא מאות רבות של מגיבות ומגיבים.

מאות נחלקו גם לגבי הערכת ספרה החדש של גליה עוז, "דבר שמתחפש לאהבה", שקטעים ממנו פורסמו ב"הארץ". מרבית המגיבים מאמינים שתיאוריה העובדתיים של עוז מהימנים. המחלוקת היא האם ראוי לאמץ את פרשנותה שאביה התעלל בה נפשית ופיסית, במיוחד כאשר האב המת אינו יכול להשיב, להתגונן, ולהציג פרשנות חלופית.

השיח הסוער עד גבה גלים סביב הסוגיות הללו (שהתרחש בעיקר מעל דפי הדיגיטל) עלול להתפרש כעדות נוספת לשברור, הפיצול והקיטוב שהחברה הישראלית סובלת מהם. אני רוצה להציע ששיח זה, שרובו ענייני ומכבד (ואת כולו קראתי בעניין), הוא דווקא פתח לתקווה; שיש בו פוטנציאל לקדם אותנו למקום בוגר, רגיש ובונה יותר.

חלק מן העמדות שהושמעו, השגורות והרווחות, הן אלה ששלטו בכיפה עד העשורים האחרונים: שהתבטאותו של דריגס דוחה וגסת רוח, אך לא יותר מכך ("רק מלים"); שהנמענת איפשרה ואף הזמינה אותה כששיתפה פעולה עם הפלירטוט הווירטואלי ולא גדעה אותו באיבו; שתגובתה החשופה של אריאנה מלמד כלפי התבטאותו של דריגס היתה תוקפנית, לא נעימה ולכן לא ראויה לפרסום; שספרה של גליה עוז צהוב, אופורטוניסטי ופוגע בזכר האב הגדול.

למולן הושמעו גם תגובות הפוכות: שיש להאמין באופן מלא ובלתי מסויג למי שממוסגר כקורבן; שכל התבטאות מינית בוטה היא שלילית, פוגענית ואסורה בכל הקשר ובכל מצב; שיש "למחוק" את מי שהואשמו בפוגענות מינית או אחרת, גם אם לא נשפטו כדין, אשמתם לא הוכחה, ודרגת החומרה של התנהגותם לא נקבעה על ידי שום טריבונל שיפוטי.

אבל מרבית הקולות שנטלו חלק בשיח בשבוע החולף מבקשים להשתחרר מן הקצוות המקוטבים הללו ולסלול דרך חדשה. הם, והשיח בכללותו, ככזה,מבקשים דרך המביאה בחשבון שיקולים רבים ככל האפשר: גם את חופש הביטוי המיני, גם את פגיעתן הקשה של מלים בוטות בנסיבות לא ראויות, וגם את תרומתן של מלים מסוימות לנירמול של אונס ופגיעות אחרות; גם את כאבה של בת שאביה התעלל בה, גם את פרטיות המשפחה, וגם את כבוד המת שאינו יכול להתגונן. מכלול הדברים התכנס לדרך שמוקיעה ללא סייג את הראוי להוקעה, אך מבחינה בין דרגות שונות של פגיעה, של פסול מוסרי ושל הוקעה; בין הקשרים ונסיבות שונים. זוהי דרך המבקשת הגינות, חמלה וגם ביקורתיות עניינית כלפי כל הנוגעים בדבר, "הגמוניים" ו"קורבנות" כאחד; כי רובם גם פגועים וגם פוגעים, גם כואבים וגם מכאיבים. דרך של הקשבה מכבדת לעדויות של קרבנות — בלי מחיקה אוטומטית של המואשמים בפוגענות.

דרך זו, מפוכחת ובוגרת, יש להמשיך לסלול ביחד יום־יום, שעה־שעה. היא מאופיינת באיכות הנדירה ביותר בימינו: הכלה של מורכבות. מרגע שגורשנו מגן העדן (המדומה?) של קונסנזוס מיינסטרימי חמים ובטוח והשתבררנו להמוני קבוצות שתפישות עולמן מגוונות, אין לנו מנוס אלא להביא בחשבון נקודות מבט שונות זו מזו מאוד, וליצור מקום המכיל את כולן.

עלינו ללמוד לחיות בשלום עם יצירות טובות של עמוס עוז (או ש"י עגנון, או בשביס זינגר, או נתן אלתרמן, או וודי אלן), גם בידיעה שיש עדויות שהאמן היוצר פגע קשות באנשים שסבבו אותו. עלינו לעמוד על כך ששחיקת המושג "אונס" מקטינה את הרתיעה מביצועו, שהאמירה "רק תרוויחי מאונס" היא התבטאות מתועבת ופוגענית הן כשלעצמה והן כחלק משיח מיני מסוכן, ואולי היא אף אסורה בחוק למניעת הטרדה מינית (אם היא מהווה "ביזוי והשפלה" של מיניותה של הנמענת). עם זאת, בהתייחסותנו להקשר אנושי נתון, עלינו להביא בחשבון גם שהאדם המסוים דריגס הודה בהתמכרותו לסקס, קיבל פומבית אחריות למעשיו, ועושה כמיטב יכולתו להתמודד ולתקן.

עלינו לאפשר מתן עדויות קשות של קורבנות אונס והתעללות ולשמוע אותן, בלי לדרוש מהן להתנצל על האי־נעימות שעדותן גורמת. עם זאת, צריך להקפיד על כך שהזדהות עם כאב הקורבנות לא תהיה הבסיס הבלעדי לקביעת עמדה מוסרית, חברתית או משפטית; לצד כאבם, יש להביא בחשבון את כלל השיקולים הנוספים, כמו החופש להתבטא  באופן מיני בוטה, קבלת אחריות על ידי הפוגע ומאמציו להשתנות, והחומרה היחסית של הפגיעה במדרג הפגיעות.

השיח הסוער שהתקיים השבוע מעל דפי "הארץ" ביטא את כל אלה; הדעות המגוונות התכנסו למהלך מורכב ומעמיק. אז נכון, הצעדים לקראת שילובים מורכבים אלה עודם מבולבלים, מהוססים, מסורבלים — אבל הם מסמנים את הדרך קדימה למציאות חברתית שבה, למרות השיברור והקיטוב, אפשר יהיה ללבן יחדיו סוגיות עובדתיות וערכיות בסיסיות, בלי להשתיק, להתקפד ולהטיח עלבונות. אם נצליח לעשות זאת בהקשרים שנדונו כאן, אולי נוכל להמשיך למקומות כאובים ומסוכנים לא פחות: השיח הפוליטי שלנו, המתאפיין בהוקעות הדדיות ב"בגידה", ב"רשעות" וב"נאציזם."

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 25.2.2021