שוו בנפשכם שלפתע גיליתם שבמסעדות הגדולות בישראל תעריפי המנות שונים לגברים ולנשים: נשים מחויבות בעשרה אחוזים יותר בעבור סלטים, ובעשרה אחוזים יותר בעבור קינוחים. כשאתם מבררים מה ההסבר להבדל, משיבים המסעדנים שנשים נוטות להזמין סלט יותר מגברים, ולכן בעיקר בגללן מסעדות קונות ירקות, שמתקלקלים מהר. ולמה נשים משלמות יותר על קינוחים? כי סטטיסטית הן אוכלות פחות קינוחים מגברים, ולכן בגללן מסעדות קונות פחות קינוחים, ומשלמות בעבורם יותר.

שוו בנפשכם שועדת הכנסת לקידום מעמד האשה דנה בנושא, ומבהירה שזוהי אפליה: אם קונסים נשים על כך שבגללן מסעדות קונות ירקות לסלטים —  יש לקנוס גברים על כך שבגללם מסעדות קונות קינוחים.

בעקבות ההתערבות, מסעדות מקבלות על עצמן שמאותו יום ואילך, נשים צעירות שייכנסו לראשונה למסעדות לא תשלמנה את התוספת על קינוחים, אבל אלה שכל השנים שילמו תוספת גם בעבור סלטים וגם בעבור קינוחים — ימשיכו לשלם את כפל הקנס גם להבא. וכשכמה מאלה מתארגנות ומגישות תובענה ייצוגית בדרישה שהשינוי יוחל גם עליהן, כל גופי המדינה מתייצבים נגדן, ותביעתן נדחית.

נשמע מופרך? גם לי. אבל ממש בימים אלה דחה בג"ץ על הסף עתירה כזו של כמה נשים, שבית הדין הארצי לעבודה סירב לאפשר להן להגיש תביעה ייצוגית בגין אפליה מגדרית. ההקשר הממשי שלגביו ניתנו ההחלטות עלול להישמע עסיסי פחות מהסלטים והקינוחים שבמשל, אבל היגיון הדברים אינו שונה.

נשים, כידוע, חיות בממוצע שנים רבות יותר מגברים, כלומר, סטטיסטית, הן מקבלות פנסיה חודשים רבים יותר מאשר גברים. ביטוחי המנהלים בישראל לוקחים בחשבון עובדה סטטיסטית זו, ולכן פנסיה חודשית של כל אשה קטנה יותר משל גבר מקביל. הצד השני של אותה מטבע הוא שסטטיסטית, נשים מתות פחות במהלך שנות עבודתן. בצד הזה של המטבע הן היו צריכות לשלם פחות בעבור ביטוח חייהן בתקופת עבודתן (רכיב ה"ריסק" בביטוחי המנהלים). אבל כמו המסעדות שבמשל, חברות הביטוח המוכרות את ביטוחי המנהלים, בחרו להתחשב בהבדל הסטטיסטי בין נשים לגברים לצורך הפחתת גמלתן של נשים, ובמקביל — להתעלם מן ההבדל הסטטיסטי שאמור היה לפעול לטובת נשים ולהקטין את הפרמיה שלהן בהקשר של סיכוני מוות בשנות העבודה ("ריסק"). בפשטות: חברות הביטוח קנסו נשים פעמיים, גם על הסלטים וגם על הקינוחים.

בשנת 2000 עמדה ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה על האפליה הזו, והמפקח על הביטוח קרא לחברות הביטוח לתקן את המדיניות בפוליסות ביטוח מנהלים חדשות. אך האפליה לא תוקנה ביחס לביטוחי מנהלים שהוצאו קודם למועד זה, וכך יוצא שעשרות אלפי נשים שהחלו ביטוחי מנהלים לפני שנת 2000 ממשיכות להיות מופלות.

מצב דברים זה הוא קלאסי לתביעה ייצוגית. תביעות ייצוגיות נועדו בדיוק לכפות את שלטון החוק, לרבות חובת השוויון המגדרית, על חברות גדולות המנצלות לרעה את כוחן ומפעילות מדיניות שפוגעת בציבור גדול. תביעות ייצוגיות נועדו לאפשר תביעה, בשם כלל הנפגעים, בדיוק במקומות בהם הפגיעה בכל נפגע ספציפי היא קטנה יחסית ולא מצדיקה תביעה, אך המדיניות ככזו פסולה, והרווחים שהחברה גוזרת ממנה הם גדולים. לכן אך טבעי שמספר נשים שהן בעלות פוליסות ביטוח מנהלים שהוצאו לפני שנת 2000, הגישו תביעה ייצוגית נגד חברות הביטוח הגדולות (הראל, מנורה, מבטחים ומגדל). הן דורשות שכל הנשים במצבן יקבלו עם פרישתן את הסכום העודף ששילמו כל השנים, שהוא בממוצע כ–8,000 שקל לכל אשה.

בקשתן של התובעות לנהל תביעה ייצוגית התקבלה בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, שקבע ששינוי המדיניות משנת 2000 ואילך מעיד על כך שעל פניו אכן מדובר באפליה מגדרית המצדיקה ניהול של תובענה ייצוגית. חברות הביטוח, הקוזאק החושש מגזל, זעקו חמס. הן טענו שלא ידעו, שלא התכוונו, שזה מסובך מדי, שחישובים אקטוארים מלמדים כך וכך, ושאם התביעה תתקבל — הן תקרוסנה. השופטת דיתה פרוז'ינין הרגיעה אותן, שאם יוכיחו שהשבת כבשת הרש ללקוחותיהן תרושש אותן — בית הדין יבוא לקראתן, וידאג שלא תוטל עליהן גזירה שהן לא תוכלנה לעמוד בה.

למרבה הצער, בית הדין הארצי לעבודה בחר להטות אוזן לזעקותיהן של חברות הביטוח, וקיבל לפני כשנה את ערעורן. כשהתובעות עתרו לבג"ץ, זה סירב להיכנס לעובי הקורה ודחה את העתירה על הסף. עכשיו הן דורשות ממנו לדון בעתירתן שוב, לגופה.

הציבור הישראלי למד כבר לזהות סקסיזם ואפליה שעניינם אלימות מינית. סקסיזם כלכלי חשוב לא פחות.ויש גם קשר ביניהם: נשים מוחלשות כלכלית חשופות יותר לאלימות מינית. אבל כשהז'רגון הכלכלי מושמע ברהיטות מפיות נציגים מומחים של תאגידים גדולים, אנשים ושופטים עדיין נתקפים חיל ורעדה. בחסותם של אלה, גופים כמו חברות ביטוח ממשיכים לנגוס בשוויון בין המינים.

אפליה היא פסולה ואסורה גם כשכל אשה מקופחת, בשל מינה, "רק" ב-8,000 שקל בממוצע. עם כל הכבוד לחישובים אקטואריים, ולחשש מהם, אסור להירתע ממאבקים כלכליים שנדמים "אפרוריים", ואסור להיכנע לכוחם העודף של גופים גדולים וחזקים כמו חברות הביטוח. לכן בית המשפט העליון צריך לדון שוב בעתירה, הפעם לגופה, וראוי שגורמים ציבוריים (כמו נציבת שוויון הזדמנויות) יגלו עניין וישמיעו קולם. וחשוב שנשים שמשלמות מדי חודש בעבור ביטוחי מנהלים שמפלים אותן לרעה, יעמדו על זכויותיהן ויסרבו לאפשר אפליה שיטתית שאין לה שום הצדקה זולת תאוות בצע.

התפרסם במדור דעות של עיתון הארץ ביום 11.7.2020