לפני מספר ימים הורשע משה איבגי, מבכירי השחקנים בישראל, בשני אישומים, מעשה מגונה והטרדה מינית, וזוכה משני אישומים נוספים, גם הם של מעשה מגונה והטרדה מינית. פסק הדין ראוי לתשומת לב ציבורית; הוא מדגים את ההתקדמות הגדולה בטיפול המשפטי בנושא פגיעות מיניות, ואת הכשלים החברתיים החמורים שעדיין מונעים טיפול יעיל יותר בתופעה המזיקה.

בשנת 2018 הוגש נגד משה איבגי כתב אישום, שכלל בסופו של דבר עדויות של שלוש נשים על ארבעה אירועים שנטען שהם פליליים (מתלוננת נוספת סירבה להעיד ולכן נמחק האישום בענינה). השופט זיו אריאלי מבית המשפט המחוזי בחיפה כתב פסק דין בן 195 עמודים, שבו הפך כל אבן והתייחס ביסודיות ובאריכות לכל בדל עדות ולכל טיעון שהועלה על ידי הצדדים.

לגבי א', שהיתה עובדת זוטרה בהפקה של סרט בשנת 2012, נטען שבשעת הפסקת קפה איבגי הכניס את ידו לתוך גב חולצתה וליטף את גבה מלמעלה למטה ובחזרה. לשאלתה מה הוא עושה ענה שהפרצה קוראת לגנב. כעבור מספר חודשים, בהפקה אחרת, נטען שהוא חיבק אותה, נצמד אליה ולחש על אוזנה שהוא רוצה לזיין אותה. השופט אריאלי הרשיע את איבגי בביצוע מעשה מגונה בגין ליטוף גבה של א', ובהטרדה מינית בגין הלחישה באוזנה. הוא קיבל לחלוטין את עדותה של א' ודחה את עדותו של איבגי כלא אמינה.

השופט קבע, לגבי האישום הראשון, שכשעובד בכיר מלטף במקום העבודה עובדת זוטרה ליטוף אינטימי בלי להטריד את עצמו בשאלת הסכמתה להתנהגות זו, "הרי שמדובר בהתנהגות אשר מטרתה ביזוי, החפצה והנמכה של העובדת. נראה כי במעשה זה ביקש הנאשם לבטא את עליונותו על פני המתלוננת… הנאשם לא התעשת, לא התנצל והתעלם מזכותה של א' להסתובב במקום עבודתה, בטוחה מנגיעות לא רצויות, שליחת ידיים וליטופים". לגבי האישום השני דחה השופט את טענת ההגנה שהלחישה היתה ניסיון חיזור, כי בין איבגי ו־א' התקיימו יחסי עבודה קורקטיים, ומעולם לא התנהלו ביניהם שיחות אישיות. "הנאשם, כמובן, לא בירר את רצונה של א' … מטרת החיבוק והאמירה כאחד הנה ביזויה של א' והחפצה מינית שלה…. המדובר ביחס משפיל, מבזה, משל היתה א' אובייקט מיני ותו לא".

האישום השלישי מתייחס לאירוע שהתרחש בין איבגי לעובדת זוטרה אחרת, ג', הפעם בתיאטרון חיפה ב–2013. לטענת ג', דקות ספורות לפני תחילת הצגה איבגי ביקש ממנה כיסא, וכשהתיישב ביקש ממנה חיבוק, תפס את ידה, משך אותה בכוח לכיוונו, דחף את ראשו לתוך חזהּ ומישש את צדי חזהּ. השופט אריאלי בוחן בדקדקנות את הגרסאות הרבות והשונות שהשמיעה ג' ביחס לאירוע לאורך השנים. אין לשופט ספק ש־ג' הגיבה להתרחשות בעוצמה רגשית גדולה, נפגעה, שיתפה אנשים רבים בתחושותיה, ואף התלוננה מיד אצל מנהלת התיאטרון. עם זאת, ההבדלים הרבים בין גרסאותיה השונות ועוד מספר קשיים ראיתיים עוררו בשופט ספק סביר האם איבגי אכן דחף את ראשו בכוח אל חזה של ג' ומישש אותו מתוך מניע של סיפוק או ביזוי מיני, ולכן פסק שאי אפשר להרשיע במעשה מגונה. עם זאת, השופט הדגיש כי "אין באמור לעיל כדי 'לטהר' את הנאשם מהחשדות כלפיו, לפיהם פגע מינית ב־ג', טרם תחילת ההצגה. החשד נגד הנאשם — נותר על כנו ולא הוסר. נותרו אף תמיהות לא מעטות באשר להתנהלותו של הנאשם, וגרסתו כאמור נמצאה על ידי כבלתי מהימנה. ועדיין, אין בכל אלה כדי לבסס מסקנה של אשמה מעבר לספק סביר".

האישום הרביעי מתאר מקרה שבו ב–2013 איבגי התיישב לצד צעירה בדוכן פלאפל והתחיל לדובב אותה. כשסיפרה לו שהיא בדרכה לפגישה עם פסיכולוגית, מכיוון שנפגעה מינית בילדותה, הוא מצא לנכון לשאול אותה בקשר לאותה פגיעה מינית "הוא נתן לך למצוץ לו?", "הוא הכניס את הזין שלו לכוּס שלך?", וכן אם היתה לה זוגיות מאז אותה פגיעה מינית, ואם היא "מזדיינת". בעקבות שאלותיו של הנאשם, ד' עזבה את המקום.

ביחס להתרחשות זו מדגיש השופט כי "הבטן מתהפכת והבשר נעשה חידודין חידודין למקרא אמרותיו של הנאשם ל־ד', במהלך אותו מפגש אקראי ביניהם בסוף חודש דצמבר 2013. לא כך ראוי לבן תרבות אחד לפנות לבן שיחו, ודאי לא כאשר בן השיח מספר אודות פגיעה מינית שעבר בילדותו. שפת הביבים הזו, המתארת אקטים מיניים בלשון בוטה ומכנה איברי מין בכינויי רחוב — שמורה לאחרון גסי הרוח ויושבי הקרנות, ולא לאחד מבין בכירי שחקני הקולנוע והתיאטרון בישראל". עם זאת, מוסיף השופט: "במשפט פלילי עסקינן, ולא בשיעור בפרקי רגישות, נימוסים והליכות. הדין הפלילי בישראל לא 'הוציא אל מחוץ לחוק' — לא כינויים בוטים של סוגי אקטים מיניים, ולא כינויי עגה לאיברי מין". לכן קובע השופט אריאלי, שאמנם היתה כאן התייחסות למיניותה של ד', אבל לא היתה זו התייחסות מבזה ומשפילה עד כדי ביסוס עבירה פלילית של הטרדה מינית.

אפשר לחלוק על מסקנותיו המזכות של השופט אריאלי לגבי המעשה המגונה ב־ג', ובוודאי לגבי הטרדתה המינית של ד'. אפשר לטעון שאת "החלל הראייתי" ביחס לאירוע ההטרדה של ג' אפשר למלא בעדויות שיטה שסיפקו א' ונשים נוספות שהעידו בבית המשפט על נגיעות מיניות  של איבגי לאורך השנים בעובדות זוטרות.  על סמך תקדים של בית המשפט העליון אפשר לפסוק שבמקום שבו יש עדויות שיטה כאלה, והן אמינות, אפשר להסתמך עליהן כדי להתגבר על הקשיים הראייתיים בגרסאות של ג' ולהשלים את החסר.

ביתר שאת אפשר לחלוק על מסקנת השופט שהשאלות הבוטות והפולשניות שהציג איבגי ל־ד' בדוכן הפלאפל אינן מהוות ביזוי והשפלה ברמה פלילית. זוהי הכרעה משפטית ערכית, לא עובדתית, וניתן לטעון נגדה שהתייחסות כה בוטה לאשה צעירה, זרה, בנושא אישי כה רגיש, מחוץ לכל הקשר, בהחלט עולה כדי עבירה פלילית של הטרדה מינית מסוג ביזוי והשפלה.

אבל גם אם חולקים על הכרעותיו של השופט אריאלי, אין כל ספק שהוא התייחס לאישומים במלוא הרצינות והכבוד, ודן בהם מתוך השקפת עולם המקדשת את כבודן הסגולי של הנשים, את חירותן ואת זכותן להתנהלות נקייה מהטרדה מינית. שפתו של פסק הדין מבטאת הפנמה עמוקה של האיסור להפוך אשה לאובייקט מיני, ומחויבות לזכויותיהן המלאות של נשים כסובייקטים אנושיים שווי ערך. השופט אריאלי מבין היטב את עוצמת מעמדו של שחקן כמו איבגי ואת פער הכוחות בינו לבין קורבנותיו, ודוחה בשאט נפש את היתממותו המתקרבנת של איבגי. כאשר הוא מזכה, הוא מקפיד לא לטהר את איבגי, אלא רק להיזהר מאוד — כפי שראוי — בהרשעה פלילית. לפני שנים ספורות יכולנו רק לחלום על פסק דין המדבר בשפה כזו ומבטא גישה כה פמיניסטית ונאורה.

עם זאת, אין סיבה למסיבה. החקירה, ההעמדה לדין וההליך המשפט ארכו שלוש שנים ארוכות, שבהן נעצרו חייהם של כל הנוגעים בדבר. מעמודיו הרבים של פסק הדין משתמע שאיבגי כנראה ניצל במשך שנים את כוחו ומעמדו כדי לספק את גחמותיו ביחס לנשים צעירות וזוטרות ממנו; ש"כולם ידעו" ולא עשו דבר; שתיאטרון חיפה טיפל בתלונה שהוגשה בו באופן חובבני; שנשים חששו להעיד, כי ידעו שיבולע להן. עשרים שנה אחרי חקיקת החוק למניעת הטרדה מינית – כל אלה רעות חולות שאסור להשלים איתן. 

אילו הסובבים את איבגי שברו את קשר השתיקה, אילו תיאטרון חיפה טיפל באירועים בזמן אמת ברצינות הראויה, אפשר היה לחסוך פגיעות רבות והליך פלילי מייסר. התיק הזה לא היה צריך להגיע לבירור פלילי: הוא היה צריך להעצר הרבה קודם, בין אם בדיון משמעתי רציני בתיאטרון ובין אם בהתערבותם של אנשים שראו ושתקו. אבל כשכל הסובבים מתקרנפים ומגלים אזלת יד,  אין מנוס מהליך פלילי, מהסרבול הכרוך בו ומהדקדוק הבלתי נמנע בספק הסביר המציל את הנאשם מהרשעה. הלקח ברור: מוסדות ואנשים צריכים לפתח אומץ אזרחי ולא להשאיר למשפט הפלילי להוציא תמיד לבדו את הערמונים מן האש.

התפרסם במדור דעות בעיתון הארץ ב-16.1.2020