כביש בזק (ירושלים). יום ששי, ארבע אחר הצהריים. חום כבד מן הרגיל לעונה. החום מילא, אבל הלחות, הלחות. לא ממש תל אביב, אבל אנחנו בסך הכל ירושלמים; סף הזיעה נמוך מן הרגיל לעונה. התנועה מקרטעת בקצב זוחל עקב תאונה משולשת בצומת בזק-שדרות הרצל. שתי ניידות חוסמות את המעט שנותר מן הכביש, והרמזור דוהר שוב ושוב אל האדום. נהגי המוניות מצליחים איכשהו להשתחל אל החצי-מסלול הפתוח, ואנחנו, כל השאר, רואים ועיננו כלות. פראיירים. הזיעה ניגרת מן המצח הקמוט אל העיניים למרות המזגן שעושה ככל יכולתו הדלה. המכולת נוזלת על המושב לידי. הפרחים מחרחרים חרחורי גסיסה מיוסרים. אני רוצה הביתה, אל המאוורר. בגלי צה"ל שדרן בעל קול קטיפה מנכס את כל שירי ארץ ישראל הישנה כרקע להטפה ממוקדת בעד זכות ההפגנה של מתנגדי ההתנתקות. כאילו פספס איכשהו את המהלך האחרון במחזה האבסורד שהוא חיינו: המהלך בו יוצא המרצע מן השק, השד מן הבקבוק, מה שתרצו, והפונדמנטליזם היהודי חושף סוף סוף את אגרוף הטרור הגזעני, הרצחני, שמתחת לכפפת המשי הכתומה. לא שלא ידענו קודם, אבל עכשיו כבר לא צריך להיות נביא בשער: הגענו כבר אל הרגע שהכתובת על הקיר התממשה למרחץ דמים. השנאה המתלהמת, ששום הנהגה אחראית לא נעמדה מולה, יצאה מן הכוח אל הפועל, ומחול המוות והטירוף משתולל לנגד עיננו המיואשות. אבל בגלי צה"ל מתק שפתי השדרן נוטף דבש של דמוקרטיה וזכויות מיעוט – של המתנחלים הפונדמנטליסטיים ותומכיהם, כמובן. טקסט סוראליסטי, הזוי, ממש כמו ההזדחלות האיטית במעלה הכביש החסום תחת השמש המעולפת.

ואז, לנגד עיני המשתאות, נפתח חלון הנהג במכונית שלפני, ויד גברית איתנה משליכה החוצה שיירים של תפוח נגוס.

כבר הרבה זמן שלא הזדמן לי לראות מלכלכים. או קוטפים פרחים. או מבזבזים מים. אולי הייתי עסוקה מדי במלחמות הגדולות שחוסמות את נוף הכיעורים הקטנים. או שפחות מלכלכים וקוטפים ומבזבזים – כי עסוקים בהתנתקות והתנגדות וגירוש ומחאה. מי יודע. בכל אופן – מזמן לא ראיתי תפוח עף דרך החלון אל האספלט הלוהט יותר מן המקובל לעונה. כל עצבי נמתחו אלי קרב. האם אספיק להגיע אל הנהג ולהסב את תשומת לבו למשמעות מעשיו בטרם יתחלף האור ברמזור? בנסיבות רגילות – בחיים לא, אבל הפעם האור מתחלף שוב ושוב, והוא ואני לא זזים מילימטר. תקועים. ביחד. בחום יולי אוגוסט. אין ברירה, צריך לצאת אל החום ולדבר. לא ממש מתחשק לי. חם. לח. הסרט הכתום שמתנפנף בגאווה בראש האנטנה שלו מגובה על ידי מספר יהודים שאינם מגרשים יהודים. אצלי, לעומת זאת, אמנם הוסרו כבר מזמן כל מדבקות הזכויות, אבל הסרטים הכחולים מתנופפים במרץ מעל להגה, לקול חרחורי המזגן. (למדבקות אין סיכוי בשכונת מגורי הכתומה. אפילו את המדבקות של אנונימוס ותנו לחיות לחיות גרדו ממני ביסודיות. כנראה שכשרואים "זכויות" – לא לוקחים צ'אנסים). הנהג המלכלך גבר חובש כיפה; אני בשמלת כתפיות אוורירית. יציאה אל השמש עלולה להסלים את המתיחות, המוסלמת כבר ממילא, וזה יגמר בבכי. אבל בגלי צה"ל ממשיכים שירי אהבת המולדת, ואין ברירה. ושתי ניידות חונות ממש קרוב, ויוכלו לחלץ את הנפגעים להדסה עין כרם, כרגיל.

אני מרימה את האמברקס, יוצאת את התנור שנקרא מזג אוויר, ומתקרבת אל חלון המכונית שלפני. מקישה בנימוס נמרץ על הזכוכית, והוא מנמיך את השמשה. "לאהוב את המולדת זה גם לא ללכלך אותה", אני מזכירה לו, ומעכשיו – הכל פתוח.

"את צודקת, גברתי", הוא אומר, "את צודקת", ובשובי אל מכוניתי הממתינה בצייתנות הוא יוצא לבדוק אם עוד אפשר למצוא את שיירי התפוח ולהטמינו בפח. אנו אוהבים אותך מולדת, בשירה, בגיל ובעמל.

השד כבר יצא מן הבקבוק. הגיהנום משתולל. אנחנו מהלכים מעל לתהום, כמו בסרטים המצויירים של פעם. ואולי בכל זאת יש עדיין שיירים אחרונים של מכנה משותף של שפיות בסיסית? אולי אפשר להתחיל מהתחלה? להתחבר למה שפעם בכל זאת היה כאן טוב? אולי נחזור לאיסור ללכלך, לקטוף פרחי בר ולבזבז מים? לימים שלפני המבול? אולי עוד יש סיכוי?