על פי עדות שמגובה ככל הנראה בסרטונים שצולמו בטלפונים סלולריים, נראה שמספר אנשים חדרו לגופו של אדם אחר ופגעו בו שוב ושוב תוך התעלמות מרצונו, מן האוטונומיה שלו, מאנושיותו ומזכויות היסוד הבסיסיות ביותר. הם השתמשו בו כחפץ כדי לספק את גחמותיהם המיניות והחברתיות, וביטלו את ערכו כסובייקט.

כשמדווחים כך על אירוע, השאלות הרלוונטיות היחידות לצורך גיבוש עמדה לגביו הן: האם האירוע אכן התרחש, ואם כן מה מידת הנזק שגרמו הפוגעים לקורבן, כמו גם לכבוד האנושי הסגולי. השאלות הפרוצדורליות, החשובות לא פחות, הן האם מתקיים הליך מקצועי והוגן לבירור העובדות וקביעת האשם, והאם הקורבן זוכה לתמיכה וטיפול.

אבל אירועים מסוג זה לעולם אינם מדווחים באופן כזה. בעולם האמיתי מדווחים, למשל, על כך שנעצרו בקפריסין צעירים ישראלים, שחלקם קטינים וחלקם על סף גיוס, באשמת אונס תיירת בריטית בת 19 שהתארחה במלון מפוקפק; או על אונס אלים ואכזרי שביצע שרת בית ספר פלסטיני בילדה יהודייה בת שבע; או על התעללות מינית שיטתית של מיליארדר יהודי אמריקאי בהמוני קטינות. ואלו, כמובן, דוגמאות רק מן התקופה האחרונה.

דיווחים "צבעוניים" כאלה מעוררים בשומעיהם סטריאוטיפים שמשפיעים, כמובן, על הדעות שהם חורצים. תיירת בריטית בת 19 שהגיעה למסיבת חשק פרועה באיה נפה בוודאי אינה צדיקה, אומר לעצמו הישראלי המצוי; היא בטח שתתה עד דלא ידעה, ואולי ערגה  על  הצעירים השזופים. ברור שאיננה קורבן תמים  כמו ילדה דתית בת שבע. לפי אותו קו סטראוטיפי ברור גם שנערים ישראלים, שחלקם קטינים וחלקם קפצו להתאוורר בקפריסין רגע לפני גיוסם לצה"ל, אינם פושעים. בוודאי אינם פדופילים חולניים ואכזריים המבקשים לנקום בלאום היהודי באמצעות השפלת בנותיו, כפי שאפשר להניח (על פי הסטראוטיפ) לגבי פלסטיני שעובד כשרת בבית ספר יהודי בהתנחלות.

מיליארדר המנצל את כוחו להתעלל בקטינות ובביתו נתפסים סרטונים מבחילים גם הוא כמובן נבל מסליד. אפשר גם לחדד: יש מי שעבורם הוא מיליארדר יהודי שמסרסר בצעירות זהובות שיער, ומגלם את הסטייה המינית המסוכנת הצפונה בגברים יהודים מאז ומעולם. עבור אחרים הוא מיליארדר יהודי שצמח מאשפתות ובנה את הונו בזכות מוחו המבריק, וככזה הוא דמות מורכבת, אולי טראגית, וקשה לחרוץ לגביו דין.

סטריאוטיפים, כפי שהדוגמאות מעידות, משפיעים באופן עוצמתי על עמדותינו וצובעים אותן ברגשות עזים. הם מקשים עלינו להתמקד בעובדות הספציפיות, כפי שהן נקבעות בהליכים של חקירה משטרתית ובירור משפטי. לא פחות חשוב, סטריאוטיפים תמיד מגלמים נקודת מבט המכילה הטיה לאומית, מעמדית, מגדרית וחברתית. הם תמיד מזמינים אותנו להעדיף את מי ששייך לקבוצה שאתה אנחנו מזדהים על פני מי ששייך לקבוצה שאנחנו אוהבים פחות. כלומר, סטריאוטיפים לא מאפשרים לנו להתמקד באירוע הפרטי המסוים ובהיבטיו האוניברסליים; הם מושכים אותנו להתחבר אל המימד הקבוצתי.

בתיווך הסטריאוטיפים, הנאשמים — וגם המתלוננים — לעולם אינם דמויות ספיציפיות או "אנשים";  הם תמיד מקושרים עם קולקטיב ישראלי, פלסטיני, יהודי או "זר", ו/או עם קולקטיב גברי או נשי, ו/או עם קולקטיב צעיר או מבוגר, ו/או עשיר או עני. וכך, במקום לבחון האם אדם אחד השתמש באדם אחר כבאובייקט, פגע בו והכחיש את ערכה של האנושיות, הסטריאוטיפים מזמינים אותנו לבחון מי מן הצדדים שייך לקולקטיב שאתו אנחנו מזדהים יותר ומי שייך לקולקטיב שאנחנו מחבבים פחות, ולנקוט עמדה בהתאם.

כך קורה שפרשן ישראלי מסוגל להגיד על תיירת בריטית שהתלוננה על צעירים ישראלים שאם הסכימה לשכב עם שניים או שלושה מהם — לא נגרם נזק גדול בכך שמצאה את עצמה עם כל חבריהם שהצטרפו. אילו חשב במקום על "תיירת בריטית" על "צעירה ישראלית לפני גיוס לצה"ל", ואילו תוארו בפניו החשודים כפלסטינים ולא כצעירים יהודים לפני גיוס לצה"ל, סביר להניח שהיה חש ומתבטא אחרת. ואולם הסטריאוטיפים ביחד עם ההזדהות הקבוצתית צובעים את שיפוטו בצבעים קבוצתיים ומעוורים את עיניו מלראות את הפרטים האנושיים הספציפיים ואת המימד האוניברסלי, והערכים וזכויות האדם הכרוכים בו.

וזוהי, על רגל אחת, הסכנה הטמונה בפוליטיקה של זהויות. סטריאוטיפים צרי אופקים והעדפות שבטיות התקיימו, כמובן, תמיד. אבל בשיח המקדש את האוניברסלי — כלומר את האנושי שבכל אדם, את כבודו הסגולי ואת זכויות היסוד שלו — השאיפה הערכית היא להתגבר על הסטריאוטיפים וההעדפות, ולהתמקד בפרט האנושי ובערכו האוניברסלי. בעולם הפוליטיקה של הזהויות, לעומת זאת, ההעדפות הקבוצתיות, שבהכרח הולכות עם סטראוטיפים, הן חזות הכל. לא שואפים להתגבר עליהן, להפך: מתגאים בהן ומנופפים בהן. לא שואפים לאוניברסלי, אלא מתנערים ממנו.

פוליטיקה של זהויות מסוכנת ומזיקה, בין שמצדדים אוטומטית בצעירים הישראלים החשודים באונס קבוצתי ומתלהמים ללא היסוס נגד השרת הפלסטיני, ובין ששמחים לאידם של הארווי ויינשטיין וג'פרי אפשטיין כי הם יהודים שהתעשרו ומשחיתים צעירות בהירות. זו גישה מסוכנת ומזיקה בין שחושדים בתיירת הבריטית שבטח "הביאה את זה על עצמה" כי היא בהכרח שרלילה, ובין ש"מאמינים למתלוננות" באופן גורף וטוטאלי, בלי חקירה והליך שיפוטי, פשוט כי הן מתלוננות.

פוליטיקה של זהויות מסוכנת ומזיקה בדיוק באותו אופן גם בהקשרים שאינם מיניים: למשל, אמונה אוטומטית לטענה על חטיפת ילדים, או הכחשה אוטומטית של טענה כזו, רק כי היא מועלית בעיקר על ידי בני עדות מסוימות ופוגעת בבני עדות אחרות.

יש שפוליטיקת הזהויות משרתת מאבקים חברתיים צודקים וחשובים, ומהווה אמצעי לקידום מטרות ראויות. כך, למשל, בעולם פטריארכלי סקסיסטי ושוביניסטי חשוב מאוד לצדד במתלוננות על תקיפות מיניות, כדי לשבור את קשר השתיקה שמחזק את ההגמוניה הפטריארכלית. בעולם אנטישמי חשוב מאוד לצדד ביהודים (למשל בדרייפוס) כדי לשבור את ההגמוניה האנטישמית. בעולם לאומני יהודי חשוב לצדד בפלסטינים, במבקשי מקלט או במהגרות עבודה וילדיהן, כדי לשבור את ההגמוניה הלאומנית היהודית ואת הנרטיב האתנוצנטרי המתקרבן שהיא מטפחת.

אבל תמיכה קבוצתית כזו צריכה להיות אך ורק אמצעי בדרך לביטול הגמוניה, ולא מטרה בפני עצמה. שבירת ההגמוניה הפטריארכלית אינה צריכה להוביל להעדפה קבועה של נשים על פני גברים, כשם ששבירת ההגמוניה האנטישמית אינה צריכה להוביל להעדפה קבועה של יהודים על פני אחרים, ושבירת ההגמוניה הלאומנית היהודית אינה צריכה להוביל, למשל, להעדפה קבועה של לאומנות פלסטינית. המטרה היא לבטל את ההגמוניות המפלות והדכאניות לא כדי להחליפן באחרות, אלא כדי להשליט במקומן סדר חברתי שוויוני המקדש ערכים אוניברסליים תוך בחינה של כל מקרה לגופו על פי כל נסיבותיו הרלוונטיות.

הדרך הראויה לחשוב על מה שהתרחש בקפריסין היא לבחון את המקרה לגופו, לאור ערכים אוניברסליים וללא פוליטיקה של זהויות. על פי עדות שמגובה, ככל הנראה, בסרטונים שצולמו בטלפונים סלולריים, נראה שבחדר מלון באיה נפה מספר אנשים חדרו לגופו של אדם ופגעו בו שוב ושוב תוך התעלמות מרצונו, מן האוטונומיה שלו, מאנושיותו ומזכויות היסוד הבסיסיות ביותר. הם השתמשו בו כחפץ כדי לספק את גחמותיהם המיניות והחברתיות, וביטלו את ערכו כסובייקט. אם הליך הוגן של חקירה ושיפוט יפסוק שכך אירע, זוהי פגיעה מחרידה בבת למשפחת אדם וחוה, ובערכה של האנושיות. נוכח פגיעה כזו ראוי להזדעזע, לכאוב, ולהבטיח ענישה חמורה של הפוגעים וטיפול מיטבי לנפגעת. כל השאר הוא פוליטיקה רעה של זהויות.